הדרך הביתה

טעימה מהספר

פרק 3

גאיה לא כיוונה את השעון המעורר שלה כשהלכה לישון. היא הניחה שמישהו כבר ידאג להעיר אותה כדי שתצטרף לארוחת הבוקר, לכן כשהתעוררה וראתה בטלפון הנייד שלה שהשעה כמעט תשע בבוקר, זינקה מהמיטה בבהלה.
היא דידתה אל חדר האמבטיה יחפה, שיערה היה פרוע וחולצת הטי הענקית שעליה נראתה כאילו מישהו דרס אותה. מעל הכיור שפשפה את עיניה חצי רדומה. בפיה עמד טעם שרצתה לסלק במהירות. כשסיימה להתרענן, עברה דרך הסלון ומצאה אותו שומם.
שיחה קולחת נשמעה מכיוון הגינה הקדמית של הבית. גאיה הציצה החוצה מבעד לדלת הפתוחה והבחינה באמה גילה ובאחיה שחר משוחחים במרכז הגינה עם גבר תמיר. הוא עמד בגבו אליה והיה חבוש כובע בוקרים בהיר. נראה היה כי דבריו משמחים את השניים, פניהם של אמה ושל שחר זרחו מאושר.
שחר הבחין בה ונופף לה בידו לשלום, מפנה את תשומת ליבם של השניים אליה. לעזאזל, חשבה. היא נראתה מרושלת, ובטח שלא רצתה להכיר אנשים חדשים במצבה, אבל לצערה הבינה שהיא כבר לא יכולה להיעלם בלי לומר כמה מילות נימוסין לאורח.
גאיה יצאה אל המרפסת ונעמדה מתחת לפרגולה המשקיפה אל הגינה, בשעה שהשלושה צעדו לעברה. הגבר השתרך בנינוחות בעקבות אמה ואחיה, כובעו הצל על עיניו וחשף רק לסת עטורת זיפים בני יומם וזוג שפתיים חתומות.
הם נעצרו למרגלות גרם המדרגות הקצר, וגאיה ירדה אליהם. אמה חיבקה אותה בחום ונשקה ללחייה בקולניות, בעודה מציינת עד כמה התגעגעה אליה מאז הביקור בפסח. גאיה הסמיקה קלות בשל הפגנת הרגשות החמימה מול הזר, היא הבחינה בחיוך קטן בזוויות פיו התקיף. לפתע הוא נראה לה מוכר באופן מטריד. משהו בהליכה שופעת הביטחון העצמי שלו ובמה שהצליחה לראות מפניו, עורר בה תחושה שפגשה בו בעבר ולא בנסיבות נעימות.
“סער, אתה זוכר בוודאי את גאיה,” אמרה אימא שלה לגבר.
סער? לפתע הבינה גאיה מדוע עורר בה הגבר תחושת סלידה.
הרי זה סער רוזן, שלמד איתה באותו בית הספר האזורי השש-שנתי. היא רק נכנסה לחטיבת הביניים כשהוא היה בשנת הלימודים האחרונה שלו בחטיבה העליונה, הספורטאי המוכשר שכל הבנות בבית הספר היו מאוהבות בו וממש רבו על תשומת ליבו. הוא הסתובב באופן קבוע עם חבורת נערים ונערות שהכתירו אותו כמנהיגם הבלתי מעורער. מי שלא היה שייך לחצר המלכותית הזו, לא נחשב מבחינה חברתית.
גאיה עצמה הייתה צעירה מכדי להשתייך למעגל החברים שלו, היא הייתה נתקלת בהם רק כששהו בחצר בית הספר או במגרש הספורט. מעולם לא הייתה לה הערכה רבה לסער או לחבורת מוכי הירח שלו. הבזק של זיכרון ישן עלה בראשה, על אחת הפעמים שבהן נתקלה בחבורה שלו. אפילו עתה, ממרחק שנים רבות, לא הייתה מסוגלת לסלוח לו.

הייתה זו ההפסקה הגדולה של הבוקר. סער וקבוצה של בנים ובנות ישבו על מעקה מגרש הכדורגל, שהיה בעצם מלבן של עפר, שני שערים ללא רשתות ניצבו בקצותיו. גאיה חלפה על פני החבורה בדרכה אל ספסל שעמד בצל עץ פלפלון פרוע למראה.
היא קבעה להיפגש שם עם אלונה חברתה הטובה, שהתעכבה עוד כמה דקות בכיתה כדי להעתיק את הכתוב מהלוח. סער העיף אליה מבט סתמי, מתעניין בנעשה בין שתי הקבוצות ששיחקו על המגרש ולא בנוכחותה. היא התיישבה על הספסל ומבטה בחן אותם מרחוק.
הבנים כינו בשמות את הנערים שפספסו את השער, וקראו לעברם קריאות בוז, ואילו הבנות שבחבורה פטפטו בקולניות. דמותו הנאה של סער בלטה בייחודה על רקע הקבוצה שהקיפה אותו, הוא היה גבוה בהשוואה לשאר הבנים ובעל מראה אתלטי. לצדו ישבה נערה יפהפייה, ראשה נח על כתפו.
עיניה של גאיה נמשכו אליו, הן שוטטו על צדודיתו, על הבלורית השחורה שנחה על מצחו בטבעיות, על הקו הישר של אפו, היא הבחינה בשריר שריצד בלסתו כשהקבוצה שבה תמך פספסה שוב את השער של הקבוצה היריבה. גאיה יכלה להבין מדוע כל הבנות מכרכרות סביבו, הוא אכן היה נער מרשים שהאפיל על כל הסובבים אותו.
היא בהתה בו ארוכות, ולפתע הבחינה שהוא הפנה את מבטו אליה. מבטיהם נפגשו, זוג עיני טורקיז סקרו את פניה בעיון. זוויות פיו התרוממו לחיוך יהיר ושתי גומות חן כובשות חרצו את לחייו המתוחות.
גאיה מיהרה להסית את מבטה ממנו במבוכה, סומק מציף את לחייה. עיניה תרו אחר אלונה, אך היא לא ראתה אותה בחצר בית הספר.
גאיה הציצה בשעונה, זמן ההפסקה עמד להסתיים. נו, איפה היא? מבטה נמשך שוב אל סער בסקרנות. הוא היה שקוע בצפייה במשחק, אבל הנערה שלצדו הביטה בה בעיניים מכווצות כמו הייתה עדה למה שאירע קודם. חשדנות וקנאה התנוססו על פניה.
גאיה התרוממה על רגליה והחליטה לשוב לכיתה ולחפש את אלונה. היא תצטרך לחלוף על פני החבורה כדי להגיע אל הבניין שבו שכנה הכיתה שלה. מבטה הרכושני של הנערה עקב אחרי תנועותיה של גאיה, העביר צמרמורת בגבה והסיח את דעתה מרגליו של אחד הנערים שהיו שלוחות קדימה.
היא מעדה והשתטחה על פניה על האדמה הצחיחה, והחבורה פרצה בצחוק. גאיה הגנה על פניה בידיה ושמחה לגלות שמשקפיה לא ניזוקו מהנפילה. היא התיישבה על ברכיה, פניה התאדמו בבושה עמוקה. להפתעתה אחד הנערים גילה אכפתיות ונעמד לצדה, מגיש לה את ידו לסייע לה לקום, אך כשגאיה ניסתה לאחוז בה הוא חמק ממנה וצחוקו הלועג הדהד סביב. היא שוב צנחה מטה לקול צחוקם של חבריו.
מבטה המוכה עלה ומצא את עיני הטורקיז של סער. הנערה שלצדו לחשה באוזנו משהו ושניהם פרצו בצחוק.
דמעות העלבון צרבו את עיניה, אבל היא לא רצתה לתת להם את הסיפוק בלראות אותה בוכה. היא הזדקפה במקומה ונסה משם במהירות, משאירה מאחורי גבה את החבורה המתנשאת.
גאיה רצה אל מבנה בית הספר, מדלגת בין תלמידים המשחקים בחצר, עוקפת ערוגות פרחים ועצים. הדמעות טשטשו את ראייתה כך שלא הבחינה בשורש עבה שהזדקר מהאדמה לצד אחד העצים, וצנחה היישר אל הערוגה. ירכה נחבטה ביתד ברזל שהייתה תקועה באדמה. היא פלטה קריאת כאב כשגופה הזדעזע מהצריבה שפעמה בבשרה.
גאיה משכה את ברכיה אל חזה, מתכווצת במקומה, ונשכה את שפתה להחניק קריאת כאב נוספת. אצבעותיה מיששו את ירכה, בד מכנסיה היה קרוע ודם נספג בו.
צל נפל עליה. זו הייתה אחת המורות, היא רכנה אליה בדאגה וליטפה את ראשה כשהבחינה בפציעתה. ילדים נוספים התאספו סביבה.
“זאת רק שריטה,” קולה הרך ניסה להרגיעה.
גאיה נאנקה, מנסה להתגבר על תחושת הכאב.
המורה בחנה את המקום הפגוע בעדינות וקמט הופיע בין גבותיה. “טוב, זה נראה לי עמוק. בואי ניקח אותך אל אחות בית הספר.” היא סייעה לה לקום על רגליה.
גאיה מחתה את הדמעות מלחייה ודידתה לצדה, נתמכת בזרועה, חושקת את שיניה.
אלונה הופיעה פתאום ובהלה נסוכה על פניה העגלגלות. הצלצול שסימן את סיום ההפסקה רעם מעל לראשיהן וקבוצת הילדים שסביבן נפוצה לכל עבר. אלונה נצמדה אליה, וליוותה אותה אל חדר האחות יחד עם המורה.

מחשבותיה של גאיה חזרו אל מה שקרה ליד מגרש הכדורגל. העלבון והכעס כתוצאה מהתנהגותם המרושעת של סער ושל החבורה שסביבו נשארו בליבה זמן רב והתגבשו לשנאה, וזו לא עברה גם כעבור שנים, בדיוק כמו הצלקת שהתנוססה על ירכה ותהיה עדות נצחית להשפלתה הפומבית.
באותה השנה, לאחר שיצאו לחופשת הקיץ, שמעה מאלונה שסער התגייס לצנחנים. כמה שנים לאחר מכן, במסגרת שיחת הרכילות החודשית שלהן, הוא עלה שוב כנושא. הפעם סיפרה אלונה שהוא פגש סטודנטית לכלכלה על מדשאות הקמפוס באוניברסיטת בן-גוריון, האהבה פרחה וכעבור כמה חודשים הם הכריזו על אירוסיהם. גאיה הבינה אז מאלונה שהזוג החליט להשתקע בבאר שבע, ולכן התפלאה למצוא אותו בגינת הוריה ביום שישי בבוקר. אבל אולי גם הוא בא לבקר את הוריו במושב, בדיוק כמוה.
גאיה הביטה בו, מצליחה להסתיר את הסתייגותה. ובכן, הזמן רק היטיב עמו, חשבה לעצמה. החן הנערי נעלם לטובת גבריות מחוספסת שזעקה מכל איבר בגופו.
חולצת הטריקו הלבנה שלו נמתחה על כתפיו הרחבות ועל בטנו השטוחה, שוליה מרפרפים על מכנסי ג’ינס משופשפים. שרווליה הקצרים חשפו זרועות חסונות. נעלי שטח מאובקות השלימו את מראה הגבר הבנוי לתלפיות. כובעו רחב השוליים כיסה את שיערו.
מי בכלל חובש כובע כזה בישראל, הרהרה גאיה בלעג. מה הוא חושב לעצמו, שהוא קאובוי בטקסס? הכובע הענק הזה בטח מסתיר קרחת ענקית עוד יותר. לזמן יש חוש הומור מרושע, חשבה בהנאה והדביקה חיוך מנומס על שפתיה.
“סער. מה שלומך?” שאלה.
“אני מקווה שלא הערנו אותך,” אמר לה והסיר את כובעו במחוות כבוד.
גאיה גילתה באכזבה שלא הייתה שם שום קרחת, כי אם בלורית כהה ושופעת. היא מצאה את עצמה בוהה בזוג עיני טורקיז עזות, תערובת של ים כחול שוצף ועלווה ירוקה פראית, קמטי צחוק הופיעו בזוויותיהן. משלא השיבה לו התרוממו גבותיו בשאלה.
“אה, בכלל לא,” התעשתה והשיבה בביטול, “אני ערה מזמן.”
הוא נד בראשו ומבטו חלף על גופה. חיוך התפשט על פיו באטיות וחרץ זוג גומות חן בלחייו. לפתע הבינה גאיה את משמעות חיוכו. לעזאזל, היא שכחה ללבוש חזייה! היא מיהרה לשלב את זרועותיה בחיקה, בתנועה שקיוותה כי נראתה כלאחר יד, ומבטה עבר לאמה בבקשה אילמת שתציל אותה מאי-נעימות.
גילה כלל לא הבינה את הרמז.
“סער בא לספר לנו שרותי גלעדי ילדה בן אתמול בלילה,” אמרה לגאיה. “את זוכרת את רותי ועמוס גלעדי?”
גאיה הנהנה לאישור.
רותי ועמוס גלעדי היו חלק מאותם זוגות צעירים שהשתקעו במושב, מפני שיכלו להקים בו בית פרטי על שטח גדול בעלות נמוכה וראו בו סביבה טובה לגידול ילדים כפי שרק יישוב קהילתי קטן יכול להציע. הם הגיעו אל רננים בשנים האחרונות עם קבוצה גדולה של זוגות וילדיהם הפעוטים.
בני המושב הוותיקים קיבלו אותם באהבה, ועל האידיליה העיב רק המצב הביטחוני השברירי, שכן רננים היה ממוקם בעוטף עזה.
גאיה חשבה שגם אם היו מציעים לה מיליונים, היא לא הייתה חוזרת לחור הזה. שיהיה להם לבריאות, לרותי גלעדי ולדומיה.
הרחבת הבנייה של המושב כללה כעשרים בתים צמודי קרקע בשטח שגבל עם בית הוריה. כביש דו-סטרי הפריד בין הבתים הוותיקים של המושב לבין אלו שהוקמו לפני כחמש שנים. מעבר להם הבחינה גאיה באופק בחממות של הוריה וכן בסככות של הרפתות של משפחתו של סער.
“הצירים שלה התחילו אתמול בערב,” המשיכה גילה. “בעלה במילואים, וסער התנדב להסיע אותה אל בית החולים ברזילי. הוא טס איתה למחלקת יולדות, והם הגיעו לחדר הלידה בדיוק בזמן. איזה יופי שעדיין אפשר לסמוך על אנשים טובים.” אמה פנתה אליו, “כל הכבוד לך.”
גאיה הביטה בו, והתחשק לה לסטור לו כדי למחוק את הבעת ה”באמת לא עשיתי משהו מיוחד” שהייתה מרוחה על פניו. שחר טפח על שכמו וחלק לו מחמאות משלו.
גאיה נאלצה לחייך לאות הערכה, גם אם זה עלה לה בבריאות, אחרת הייתה מצטיירת בעיניהם כמתנשאת וחסרת נימוס.
“חבל שלא הערת אותי אתמול כשהגעת,” אמרה לה אמה לפתע. “חיכיתי בסלון עד שכמעט נרדמתי, ובסוף הלכתי לישון בחדר שלי.”
“לא רציתי להפריע לך,” ענתה גאיה בעודה תוהה איך לחמוק פנימה אל הבית, לברוח ממבטו הנוקב של סער.
היא ממש לא רצתה שיהיה עד לשיחה אישית שלה עם אמה. וחוץ מזה, כמה זמן היא יכולה לעמוד מולו בידיים שלובות? אצבעותיה החלו להזיע בחיקה.
“איך הייתה הנסיעה שלך לכאן?” התעניינה גילה והאריכה את סבלה של גאיה.
“מתישה. לצאת מתל אביב ביום חמישי זה עינוי סיני. וכאילו זה לא מספיק מעצבן, כמה קילומטרים מהצומת הקרוב למושב איזה אידיוט אחד לא הפסיק לסנוור אותי ולצפור לי, רק כדי לעקוף אותי.”
“האידיוט הזה הוא כנראה אני,” אמר סער וחבש שוב את כובעו, הפעם הותיר את עיניו גלויות.

גאיה פנתה להביט בו בארשת אטומה, והתפללה שלא יתברר שהיא עיכבה אותו בדרכו לחדר הלידה עם שכנתם רותי.
“אז את הנהגת שנסעה כל הדרך על הנתיב השמאלי ולא הסכימה לזוז משם,” אמר, והכול פנו להביט בה כשהוסיף, “הייתה לי הרגשה שהלוגו שעל המכונית הזו מוכר לי.” סנטרו סימן אל עבר מכוניתה.
גאיה חשה שהסומק מציף את לחייה ואת צווארה. כעת הבחינה מעבר לגדר החיה של גינת הוריה באיסוזו די-מקס הלבנה שחנתה מאחורי מכוניתה.
“יופי, אחות,” אמר לה שחר בנימה עוקצנית, וגאיה הידקה את חיבוקה ביתר שאת, כדי למנוע מעצמה לשלוח זוג ידיים לצווארו ולחנוק אותו.
“הייתי בדרך לרננים כדי לאסוף את רותי,” החל סער להסביר. “כבר חשבתי שבסוף אצטרך לעצור בצד וליילד אותה בעצמי בגלל העיכוב.”
“חשבתי שאתה סתם איזה נער מתלהב או בריון שרוצה לעקוף את כולם,” הסבירה גאיה בקרירות. “לא חסרים חוצפנים על הכביש.”
“וגם אם זאת הייתה הכוונה שלי, לעקוף אותך,” קולו הרצין בתוכחה ועיניו נחו עליה במבט קשה, “לא היה עדיף שתפני את הדרך ולא תסכני את עצמך? היום לבריונים האלה יש נשק, ממש לא כדאי להרגיז אותם. יכולת להיפגע ולפגוע באחרים על הכביש.”
קולו היה סמכותי ודבריו טרחניים באופן שהרגיז אותה. לא מספיק שהשפיל אותה בפני בני משפחתה, עתה הוא מעז גם להטיף לה?
“סער צודק.” אמה התייצבה דווקא לימינו. הייתה זו מהלומת מחץ לכבודה הרמוס של גאיה. “את יודעת כמה אני לא אוהבת שאת לבד על הכבישים. אם לפחות רונן היה מגיע איתך אתמול, הייתי רגועה יותר. למה הוא לא הגיע?” קולה היה מלא ביקורת.
“הוא יגיע בסוף שבוע הבא, אימא,” השיבה גאיה בקול רגוע, אף שגעשה מבפנים.
זה בדיוק מה שחסר לה עכשיו, מתקפת הטפות מאמה השמרנית ומסער המתחסד.
גילה לא הסתפקה בתשובתה. “אם זה לא היה סער, זה היה יכול להסתיים באסון. את רוצה לומר לי שבכוונה לא נתת לו לעבור?”
גאיה החניקה את רצונה לצרוח עד לב השמיים על כך שאמה גוערת בה בנוכחותו, והסתפקה בחיוך תמים אל האורח.
“אז אני מבינה שהגעתם בזמן לחדר הלידה,” אמרה לו וקיוותה שזה ישים קץ לשיחה.
“ממש במזל,” השיב. הייתה לה תחושה שהוא נהנה לראותה מתפתלת בחוסר נוחות.
גאיה בקושי בלעה את הרוק שבפיה. עכשיו הזמן המתאים ללכת משם.
“אימא, אני נכנסת לאכול משהו.”
“אבל תאכלי כמו שצריך, לא את התחליפים הרעילים האלו שאת אוכלת כל הזמן,” אמרה לה גילה. “הכנתי לך סלט ירקות, הוא מחכה לך במקרר. ויש גם לחם אורגני שסער הביא לנו עכשיו.”
גאיה הרימה גבה בשאלה, סער עושה להם קניות?
“הוא עבר במינימרקט של כהן,” הסבירה אמה כשראתה את מבטה התמה, “אז ענת שלחה איתו את המשלוח שלנו, מכוון שהוא גר קרוב אלינו, באחד מהקוטג’ים החדשים. הוא הביא לך גם את הקינואה שאת אוהבת, אני אבשל לך אותה לארוחת הצהריים.”
גאיה נדה בראשה לעומתו לאות תודה. שום דבר לא יאלץ אותה להוציא מבין שפתיה מחמאה מילולית. ועצבן אותה שאימא שלה שיתפה אותו בהרגלי האכילה שלה, היא לא רצתה שידע עליה דבר.
אז הוא והגברת רוזן היקרה גרים כאן במושב, ולא בבאר שבע כפי שסברה בתחילה. היא ידעה שביתם של הוריו נמצא בקצה השני של היישוב, כלל לא קרוב להוריה. היא זכרה כי יש להם שם רפת. ואילו הוא מתגורר עם אשתו בשורת הבתים שמול בית הוריה. היא קיוותה שלא תיתקל בו שוב בחופשה שלה.
“טוב, היה נחמד לפגוש אותך.” שפתיה חייכו אליו אבל עיניה היו קרות.
“שיהיה בתיאבון,” אמר, והוריד לה מיד את החשק לאכול.
“איפה אבא?” שאלה גאיה בטרם סבה על עקבותיה.
“הוא יצא אל החממות,” ענתה אמה ושבה לשוחח עם האורח.
מאחורי גבה של גאיה הזמינה גילה את סער לכוס לימונדה קרה.
גאיה התנשפה בזעף. האם זה אומר שהיא תצטרך לראות שוב את זיו פניו כשתאכל את ארוחת הבוקר שלה? למרבה המזל סער הודה לאמה על הצעתה אבל דחה אותה בנימוס. מתוך הבית שמעה גאיה את מנוע הטנדר שלו מטרטר. ברוך שפטרנו!
מעניין מדוע הנער המוכשר והנערץ של בית הספר נשאר לגור ביישוב הקטן והמבודד ולא עבר לבאר שבע או למרכז, שם היו לו סיכויים רבים יותר לממש את הפוטנציאל שלו, תהתה גאיה בינה לבין עצמה. האם העדיף להתחבר לטבע ולעבוד במשק הפרות של הוריו, או שנשאר לגור כאן עם אשתו מטעמים כלכליים?
ולמה בדיוק היא מבזבזת עליו מחשבות, את מי הוא מעניין בכלל? בטח שלא אותה.
היא הוציאה מהמקרר את הסלט אותו הכינה לה אמה והתיישבה לצד שולחן האוכל במטבח. מחשבותיה שבו אל השיחה המביכה שהתנהלה בגינה כמה דקות קודם לכן.
סער רוזן, איזה טיפוס שחצן ומרגיז. מסתבר שיש דברים שאף פעם לא משתנים, גם עם חלוף השנים.