בין השמשות

טעימה מהספר

פרק 1

עפרה, ארץ בנימין, ימי קציר חיטים

האש במדורה איכלה את גזרי העץ. הלהבות הכתומות־צהובות היתמרו אל אוויר הלילה והרקידו צללים על פני עשרות הילדים שישבו סביבה. הם הביטו מרותקים באישה זקנה שישבה על אבן גדולה מהוקצעת ונשענה על מטה עץ ארוך שאחזה בידה. גבותיה, ששיבה זרקה בהן, התקמרו מעל עפעפיים קמוטים ומעל זוג אישוניה העכורים כשהמשיכה את סיפורה.
“שמשון עמד מושפל ועלוב בין שני העמודים במקדש של דגון מול כל סרני הפלישתים, נשותיהם, ילדיהם וחבריהם במשתה המפואר שערכו לכבוד אלוהיהם.” קולה נישא על פני רוח אביבית קרירה. “‘ראו אותו כעת,’ צהלו הסרנים, ‘שמשון גיבור ישראל, שלחם בידיים חשופות באריה וגבר על מיטב הלוחמים שלנו כשרק לחי של חמור בידו, הינה הוא כנוע כמו כלב, משתוחח לרגלינו כמו עבד עלוב. עיניו סומות, ידיו אזוקות בנחושתיים, שיער ראשו גזוז, והוא חסר כל כוח. אלוהיו נטש אותו.’ הפלישתים הגאים צחקו והתגרו בשמשון.”
הזקנה שלחה את קצה מטה העץ שלה אל תוך המדורה והפכה את הגחלים הלוהטות. רמץ נסק השמיימה כמו עשן הקורבנות שעלה מדי יום מהמזבח המשותף שברחבה בין בתי השכנים. היא יישרה מעט את גבה הכפוף ובהתה ארוכות בלהבות, אולי כדי להגביר את המתח של המאזינים הצעירים לסיפורה ואולי כי הזִקְנה השכיחה ממנה את המשכו.
“למה היא לא ממשיכה?” קול עדין של ילדה הפר את השקט המתוח סביב המדורה.
“ששש…” נער צנום שישב לידה נעץ בה מבט מתרה. “אסור להפריע לעכסה הזקנה,” הוא לחש. “את רוצה שהיא תגרש אותך?”
הילדה השתתקה באחת. עיניה החומות הגדולות הציצו בדמותה של עכסה, וריסיה רפרפו מטה במבוכה. הם ישבו קרוב יחסית אליה, ואף שעיניה כהו עם הזמן, הילדה חששה מתגובתה.
הילדים במעגל נעו בחוסר סבלנות במקומם, המתינו להמשך סיפור הגבורה של שמשון השופט. אולם עכסה לא המשיכה. מבטה שוטט על פני היושבים למרגלותיה, עד שנעצר על הנער ועל הילדה.
“אמציה בן יאיר,” קראה. “אני אולי זקנה, ועיניי טחו מֵרְאוֹת, אבל שמיעתי עדיין חדה.”
הנער השפיל את מבטו אל האדמה החשופה מתוך יראת כבוד. בלוריתו הכהה נפלה על מצחו וכיסתה את עיניו השחורות. לצידו התכווצה הילדה וחיבקה את ברכיה צמוד לחזה.
“אסנת הקטנה,” המשיכה עכסה, ונשימת הילדה נעצרה. “הכיצד את כל כך להוטה לשמוע מה קרה? הרי סיפרתי לכם כבר בעבר על שמשון השופט וגם על מה שעלה בגורלו. האם הספקת לשכוח?”
“היא בטח נרדמה כמו תינוקת,” אמר נער מצידו השני של מעגל הישיבה.
הוא ישב ברגליים משוכלות וחיבק את ברכיו בזרועותיו החסונות, עיניו הכהות כמו חייכו אל אסנת מעל הלהבות. לחייה סמקו, כאשר פרץ של צחוק הגיע מכיוון הנערים שישבו לידו.
אסנת, שתהיה בת שלוש-עשרה בחורף הקרוב, בטח שלא הייתה תינוקת או שנרדמה. היא הייתה אומנם נמוכת קומה יחסית לגילה, אבל עצבן אותה שיואל כינה אותה כך באותו הרגע. הרי היא לא שכחה מה היה סופו של שמשון, עכסה פשוט עצרה בשיא המתח.
מידותיה הקטנות העציבו אותה, אך אימהּ הבטיחה לה שעם השנים היא תגבה. אימה עצמה הייתה גבוהה יחסית לשאר הנשים, והיא סיפרה לאסנת כי אביה היה איש תמיר, כך שאין סיבה שהיא תישאר נמוכה. אסנת אומנם לא זכרה את אביה אחיקם בית הלחמי, שמת מות גיבורים באחד הקרבות נגד הפלישתים כאשר הייתה תינוקת, אבל התעודדה מדבריה.
“הנח לה, יואל,” ביקש אמציה בתקיפות, וחיוכי הנערים, חבריו של יואל, גוועו.
אף אחד לא העז לגעור ביואל בן עירא הָעָפְנִי או לסתור את דבריו. גם אסנת, שהייתה קטנה מהם במספר שנים ולא התרועעה בחברתם, ידעה זאת. כמו כל ילדי העיר עפרה.
גבתו של יואל התרוממה בהתרסה, “ואם לא אניח, מה תעשה?”
אסנת העבירה מבט מפוחד בין השניים.
יואל בן עירא היה נער חסון בן שש־עשרה, גבוה מאמציה ומבוגר ממנו בשנה. בנו של עירא, ראש השומרים של אֵילון בן אלדד, שהיה בעל הנחלה ואחד האנשים החזקים באזור. רכושו של אילון כלל אדמות רבות סביב העיר, אחו גדול ששימש כשטח מרעה לעדרי הצאן שלו, מטע עצי שקד ושדות חיטה בעמק. הוא פרנס את רוב תושבי עפרה, לכן אף אדם לא העז לערער על סמכות אנשיו. עירא היה ידוע בקפדנותו ובקשיחותו כלפי העובדים של אילון ולא פעם נקט בענישה מחמירה כלפי מי שהתרשל בעבודתו, ועל כן הכול יָרְאו אותו. כבנו של ראש השומרים של אילון, הסתובב יואל מלא ביטחון עצמי ובתחושה של אדנות. הוא תמיד היה מוקף בחבורת נערים, בני השומרים שעליהם פיקד אביו, עושי דברו. לעומתו, אמציה היה רק בן של איכר פשוט. עירא אימן את יואל מגיל קטן כדי להכשירו יום אחד לרשת את תפקידו, ואילו אמציה היה חסר ניסיון בכל הקשור ללחימה. איזה סיכוי יהיה לו מול יואל אם העימות הזה יסתיים בתגרת אגרופים?
אמציה ידע שאין לו סיכוי, ולכן לא השיב.
“פחדן!” לגלג יואל משנמשכה שתיקתו של אמציה, וחבריו הצטרפו לצחוקו. “אתה יודע רק לדבר, לא לעשות.”
אסנת שמעה לידה את נשיפת האוויר הארוכה של אמציה, כשניסה לרסן את כעסו.
יואל שלח חיוך מלא סיפוק אל ילד שישב לצידו. היה זה בניהו, אחיו הקטן, חברהּ למשחק של אסנת מאז שהיו ילדים קטנים. בניגוד ליואל ולאביו, היה בניהו ילד חביב ונעים הליכות. זאת הסיבה שאסנת התאכזבה כאשר צחק לשמע הלצת אחיו.
“אני לא פחדן.” אמציה קם על רגליו.
“הֶרֶף!” עכסה הניפה את המטה שלה באוויר לפני שהמצב יידרדר, והמולת הנערים שככה. “גש אליי,” פנתה לאמציה.
הכול ידעו שעכסה הזקנה לא אהבה שמפריעים לה בזמן שהיא מספרת את סיפוריה. מי שהפר את השקט או הפריע, זכה לנזיפה מול כולם, ואם היא ממש כעסה, ההשתתפות בערבי הסיפורים נאסרה עליו.
אמציה קם, ואסנת עקבה אחריו במבטה הדואג. עכסה הייתה מזקנות העיר, מנכבדיה, ויש כאלו שמספרים שחייתה עוד בימי שמשון השופט והייתה עדה למעשי הגבורה שלו, אך היא לא נראתה בעיני אסנת כה זקנה. היא הכירה אותה כמרפאת מחלות, פציעות והכשות נחש. אימה לקחה אותה אל ביתה כשחומה עלה או כשנעקצה מחרק כלשהו והייתה זקוקה למזור לכאביה. היא אומנם הייתה אישה שעזרה לרפא רבים מבני העיר ולסייע ליולדות ותמיד הייתה נעימה אל אסנת, אבל באותה מידה הייתה קצרת רוח לכל גילוי של גסות רוח. האם היא תגרש את אמציה משום שהפריע לה כשהתעמת עם יואל בעת שקם להגנתה?
אמציה התייצב מולה בגו זקוף, אך הרכין את ראשו ביראת כבוד. אסנת לא יכלה להרשות לזה לקרות, ולמרות יראתה מעכסה, היא הצטרפה אליו ונעמדה לצידו.
“בבקשה, זאת לא אשמתו,” היא הפצירה בה. “הוא רק ניסה לעזור לי.”
מבטה של אסנת שב אל אמציה, ובמקום להודות לה הוא נראה זועם.
“תראו איך ילדה קטנה מגנה עליו.” קולו של יואל נשמע, ואליו התווספו קולות הגיחוך של חבריו. “אמרתי לכם, הוא פחדן.”
“לכי מכאן,” סינן אמציה מבין שפתיים חשוקות והורה לה במבטו לשוב למקומה. “אני לא מפחד ולא צריך שתעזרי לי.”
אסנת לא הספיקה להגיב וחשה את קצה המטה של עכסה נוגע באריג שמלת הפשתן הבהירה שלה. הוא הותיר עליו כתם פיח מהגחלים שאותן הפכה דקות ספורות קודם לכן.
“שמעת אותו. שבי במקומך,” הורתה לה.
אסנת חזרה והתיישבה בחוסר רצון במקומה.
כל המבטים היו נעוצים בשניים. הקשישה תקעה את המטה באדמה וגחנה מעט קדימה לעבר אמציה.
“אינך מפחד ממני, אה?”
הוא היישיר אליה מבטו. “לימדו אותי לכבד פני זקנים, לא לפחד מהם.”
אסנת המתינה במתיחות לתגובתה של עכסה ונשמה בהקלה כשהזקנה חייכה והשיבה, “יפה ענית, שוב למקומך. ולהבא אם תפריעו לי, אתן לשניכם סיבה לפחד ממני.”
אמציה שב למקומו ליד אסנת, אך לא הביט בה. היא, כנראה, ממש הצליחה להרגיז אותו.
עכסה המשיכה בסיפורה, וכל העיניים ננעצו בה, כולל אלו של אסנת.
“שמשון החלש ביקש מהנער הפלישתי ששמר עליו לשחרר אותו מהנחושתיים. ‘עיוור אנוכי, ולא אוכל לעשות כלום,’ אמר לו, ‘עזור לי למשש את העמודים.’ הוא הצליח לשכנע את הנער, וזה פתח את העֲבוֹתִים שקשרו את ידיו. שמשון הרים את פניו מעלה בתחינה אל אלוהי ישראל וביקש, ‘זכרני נא וחזקני נא רק הפעם הזאת כדי לנקום בפלישתים על מה שעשו לי, על שעקרו את עיניי, על שלעגו לך אלוהי ישראל’.” עכסה השתתקה לרגע. “שמשון לפת בכל אחת מידיו עמוד אחר. כוחו הפלאי שב אליו בפעם האחרונה כדי להזיזם ולמוטט את גג הבית. ‘תמות נפשי עם פלישתים!’ קרא למרום, והתקרה התרסקה על יושבי המקדש. אלפים נהרגו, והוא עימם. עשרים שנה שפט שמשון את עם ישראל, ובמותו הרג יותר פלישתים מאשר בחייו.”
הילדים ישבו דמומים ומהורהרים, וכך גם אסנת. גורלו הטרגי של הגיבור הנערץ הכאיב לה בדיוק כמו בפעם הראשונה ששמעה את סוף הסיפור.
עכסה התרוממה באיטיות על רגליה, כשהיא נעזרת במטה כדי להזדקף.
“ילדים, הלילה ירד, והכוכבים כבר יצאו, ומחר יום קציר.” קולה נשמע היטב על רקע הדממה וקול האש המלחכת את גזרי העץ המפוחמים במדורה. “לכו לישון, כדי שתוכלו לעזור להוריכם בשדה.”
קולות מחאה נשמעו מפי חלק מהילדים, שהיו שמחים להישאר ולשמוע עוד מסיפורי הגבורה של עכסה. גברים ונשים הגיעו כדי לאסוף את ילדיהם הקטנים. הם מלמלו תודה והרכינו ראשם לעברה כאות של כבוד.
“אני מבטיחה לספר בפעם הבאה על אהוד בן גרא,” דחקה בילדים העקשנים שהשתהו במקומם.
עכסה עקפה בצעדים איטיים את הסלע ששימש לה כמושב כשהיא נתמכת במטה וסימנה בכך את סיום הערב. הילדים והנערים החלו להתפזר בחבורות קטנות אל הבתים, שניצבו סביב הרחבה. להבות הלפידים התלויים על הכתלים האירו בבטחה את דרכם של אלה הגרים רחוק יותר, גם בין הסמטאות הצרות. אסנת עקבה במבטה אחר קבוצת הנערים, שפסעה אחר יואל ואחיו בדרכה אל מחוץ לעיר. הם התגוררו עם הוריהם במגורי העובדים בשטח ביתו של אילון בן אלדד, שניצב על גבעה סמוכה לעפרה. היא נרגעה כשהתרחקו, בעיקר כי יואל לא נשאר להמשיך את העימות שלו עם אמציה, וכעבור זמן מה גילתה כי היא לבד. אמציה פסע אל עבר עכסה שעמדה בגבה אל המדורה ופניה אל עבר אחד הבתים המוארים. היא המתינה לנכדתה שתלווה אותה חזרה אל ביתה, כמו בכל פעם שהסתיים הערב מסביב למדורה. אסנת נחפזה ללכת אחריו ותהתה מדוע הוא ניגש אל הזקנה.
“אמציה!” היא הדביקה את צעדיו ונגעה בזרועו כדי לעצור אותו. “אתה בא הביתה?”
“אל תצערו את הוריכם.” עכסה, ששמעה את קולה מאחוריה, סבה אליהם לאיטה. “לכו לביתכם.”
אסנת המתינה שאמציה יצטרף אליה.
“סליחה, גברתי.” הוא נשמע מעט נסער. “אבל למה שמשון היה צריך למות?”
אסנת נאנחה בתסכול. היא הייתה מאוד עייפה אחרי יום עבודה בשדה ורצתה כבר לשכב במיטתה מתחת לשמיכה, לצד גופה החמים של אימה. אמציה היה נער סקרן שלא קיבל דברים כפשוטם. היא ידעה שאם שאלתו לא תקבל את המענה הראוי לה, הם יישארו שם כל הלילה עד שיתרצה.
“למה אלוהים לא עשה לו נס?” תבע לדעת. “למה הוא לא עזר לו לברוח?”
“אבל הוא עשה נס,” השיבה עכסה בסבלנות.
“הוא מת בסוף. זה לא נס בעיניי.”
מבטה של עכסה הצטמצם. אסנת חששה שמא הכעיס אותה.
“שמשון ביקש לקדש את שם ה’ ברבים,” הסבירה עכסה. “וזה מה שהוא קיבל.”
“אבל אלוהים היה יכול להציל אותו,” התעקש אמציה. “זה לא היה חייב להסתיים במותו. אל שהוציא את בני ישראל מארץ מצרים, שקרע את ים סוף ושהביס את המצרים, שהביא אותנו אל הארץ ונתן את כל אויבנו בידינו, לא היה יכול להציל את שמשון?”
“אלוהי ישראל הוא כל יכול, ועם זאת הוא אינו מתערב בבחירה ובהחלטות של בני האדם.”
“שמשון בחר למות?”
“הוא לא ביקש להציל את חייו, הוא ביקש כוח בידיו כדי לנקום בפלישתים.”
“במחיר חייו?”
“כן.”
למגינת ליבה של אסנת, אמציה לא הסתפק בתשובת עכסה ודרש הסברים נוספים. הזקנה השיבה לשאלותיו באורך רוח. הדקות התארכו, ולמרות חום המדורה, הרוח הלילית הקפיאה את גופה של אסנת. היא חיבקה את עצמה כדי להתחמם, בזמן שניסתה להקשיב לשיחתם, אבל העייפות שלה גברה עליה. פיהוק גדול פער את פיה, והיא ניסתה להחניקו מתחת לכף ידה. דמעות של עייפות צצו בזוויות עיניה. לשמחתה, לא חלף זמן רב עד שאישה צעירה הגיחה מפתח אחד הבתים והתקדמה אליהם.
“אני מקווה שהשבתי על רוב שאלותיך.” עכסה נשענה על זרוע נכדתה. “לילה טוב, ילדים.”
השתיים התרחקו מהם בפסיעות איטיות.
אסנת נשמה לרווחה, כשהשיחה סוף־סוף הסתיימה, וצעדה אחר אמציה אל עבר בית משפחתו. חלונות בית משפחת הניתאי שפנו אל הרחבה היו חשוכים, אך מפתח דלת הבית, שהושארה פתוחה עבורם, בקע אור להבת נר שמן. הם חלפו על פני האתון הזקנה הקשורה בחוץ, אסנת הרימה את הנר, והם נכנסו אל החצר הפנימית של הבית. אמציה הניח קורת עץ לרוחב דלת הכניסה כדי לנעול אותה מבפנים, ואילו אסנת פנתה אל החדר הקטן שאותו חלקה עם אימה. תריסי העץ של חדרן היו מוגפים, אך מבין החרכים הבחינה באור נר השמן הדולק. אימה ודאי ממתינה לשובה ומנצלת את אורו להטליא את גרביה או לתקן שמלה ששוליה נקרעו. היא נעמדה ליד דלת החדר הסגורה והעיפה מבט מאחורי כתפה, אמציה חצה את החצר הקטנה וניגש אל חדר המגורים הגדול, שם התגוררה משפחתו. הוא עצר לרגע לפני שנבלע בעלטה שבחדר ונפרד ממנה בניד ראש, בברכת לילה טוב אילמת.

***
כתפה של אסנת כרעה תחת כובד משקלה של חֵמֶת המים. חוסר הנוחות או הכאב שנגרמו לה לא מנעו ממנה לבצע את משימתה החשובה, להרוות את צימאון הקוצרים בשדות החיטים שבעמק. חג הפסח חלף זה מכבר, ועימו הגיעה עונת האביב, עונה של פריחה מרהיבה על פני האדמה, מזג אוויר הפכפך ומועד תחילת הקציר. כמו בכל אביב, היו ימים קרירים ולעיתים גשומים וימים שבהם יצאה החמה מנרתיקה ויקדה מעל ראשי הקוצרים שעמלו בשדה. היום היה יום שכזה. אומנם לא לוהט כמו בימי שרב, כשרוח קדים הייתה מגיעה ממזרח, אך עדיין יום חם. אריג שהיה מלופף סביב ראש הגברים הגן עליהם מפני חומהּ של השמש. קרניה שזפו את אמותיהם החשופות בזמן שהניפו את המגלים על גבעולי השיבולים העמוסות בגרגירי חיטה.
אסנת פסעה בין הקוצרים והציעה להם מים צוננים שנשאבו ממעיין סמוך לשדה, עד שהחמת שלה הפכה קלה יותר לנשיאה. היא החליטה לערוך סבב אחרון בחלקת השדה לפני שתיגש אל עגלת החמתות כדי להצטייד בחמת חדשה מלאה במים. זיעה הצטברה על רקותיה מתחת לכיסוי הראש שלה, אריג מלבני שהשתפל על כתפיה, שהידקה סביב ראשה עם שרוך קלוע לצמה. היא ניגבה את אגלי הזיעה בגב ידה והרימה את החמת אל פיה כדי להרטיב את גרונה לפני שתמשיך בחלוקה.
בשעת צוהריים עצרו עשרות הקוצרים את עבודתם והתכנסו בחבורות קטנות בצל צמרות עצי הזית בצידי חלקות השדה. חלק מהגברים פרשו את כפות ידיהם לעומת כיפת השמיים ומלמלו תפילה שנהגו להתפלל בצוהרי כל יום, לפי מסורת שעברה מדור לדור. לאחר מכן רחצו ידיהם, ברכו על הלחם והתיישבו לאכול פת מנחה. אסנת ומחלקות מים נוספות, שאבותיהן עבדו בשדה, התיישבו בקרבתם לנוח ולאכול. היא ישבה על האדמה הקשה מאחורי אמציה ואחיו הצעיר עוז. אביהם יאיר בצע עבורם ממנת הלחם שהביא בשקו וחילק ביניהם. אסנת כרסמה מהפת שקיבלה, וכאשר כולם סיימו את מנתם, היא חילקה להם צימוקים שארזה לה אימה להמתיק את יומם.
הקוצרים שבו לעבודתם בסיום הפסקת הצוהריים. המשגיחים זירזו את האיטיים שביניהם. תפקידם היה לפקח על עבודתם, למנוע בטלה או גנבות מהיבול ולשמור על הסדר הטוב. אסנת הייתה עדה לא פעם ולא פעמיים למקרים שבהם נאלצו להעניש עובדים שנתפסו בגניבת התבואה או שהתרשלו בעבודתם. רוב תושבי עפרה היו תלויים בעבודה אצל אילון, אדון הנחלה, והעריכו את מקור פרנסתם. הם לא רצו לאבד אותה בגלל חמדנות שתגרור עונש כבד ואפילו גירוש מהעיר, שכן חלקם גרו בבתים שהחכיר להם אילון.
אסנת ניגשה אל עגלה רתומה לשור, שניצבה בצל העצים, והחליקה את ידה בחיבה על ראשו. השור הגיב בגעייה, זנבו הצליף בחוסר סבלנות בזבובים שהטרידו את מנוחתו. אסנת השקתה אותו במים ושבה אל השדה עם חמת חדשה מלאה. היא רמסה בכפות רגליה את גבעולי הקש שנפוצו בזמן הקציר, נזהרת לבל תדרוך על השיבולים שנשמטו אל האדמה. השיבולים הללו הן חלק ממתנות העניים, שעליהם צוו בעלי השדות מעם ישראל, ולכן נאסר על הקוצרים להרים ולהוסיף אותן לאלומות. תושבי עפרה וסביבתה האביונים היו מגיעים לאחר השקיעה כדי ללקט אותן. אילון הקפיד על מצוות לקט, שכחה ופאה. נדיבותו תוגמלה מידי שמיים בעושר מופלג, בשדות פוריים ובמקנה רב.
אסנת פנתה אל אחת החלקות המרוחקות. אמציה ויאיר רכנו מעל השיבולים, מַגָּלִים בידיהם. הם קצרו אותן בתנועות קצובות. אגלי זיעה הופיעו על רקותיהם מתחת לכיסויי הראש וניגרו על צווארם. הזיעה הכתימה את חזית הכותונות שלבשו וציירה עיגולי זיעה מתחת לבית שחיים. עוז הרים את השיבולים שקצרו ואיגד אותן לאלומות. כאשר נעמדה לא הרחק מהם, הבחינו בה השלושה. יאיר ועוז הפסיקו את עבודתם והמתינו לה. אסנת העבירה את החמת הכבדה אל יאיר. הוא הרים אותה, פער את פיו וערה את המים אל תוך לועו. עוז הביט באביו, וקצה לשונו הרטיבה את שפתיו כשהמתין לתורו.
“תבורכי, אסנת הקטנה.” יאיר העביר את החמת לעוז ומחה את פיו בשרוולו. “אמציה, גש לשתות.”
אמציה קשר את המגל שלו על מותנו ופנה אליה. עוז העביר לו את החמת ושב להכנת האלומות. אסנת הביטה באמציה בחיבה כאשר לגם מהמים בשקיקה. לא היה קשר דם בינה לבין בני משפחת הניתאי, אבל היא הרגישה כמו הייתה חלק ממשפחתם. היא ואימה התגוררו בביתם מהיום הראשון שבו הגיעו אל עפרה. אימה, עתליה, הייתה אלמנה צעירה כשהגיעה לשם אוחזת על מותנה את אסנת, פעוטה עגולת לחיים שרק החלה לפסוע את צעדיה הראשונים. היא חיפשה קורת גג בבתי התושבים ושכר בתמורה לעזרה בעבודות הבית או טיפול בילדיהם. היא שוטטה בין דוכני השוק ליד שער העיר והציעה את כישוריה לאנשים שהגיעו לערוך שם את קניותיהם. הם הפנו אותה אל ביתו של יאיר הניתאי. אשתו ליפז ילדה באותה העת תינוקת, את נעמה, ונזקקה לעזרה בבית עם שני בניהם הקטנים.
יאיר, שהיה איכר פשוט, לא היה יכול להציע לעתליה שכר אלא מזון וקורת גג. מאז אותו יום טיפלה אימה באמציה, בנם הבכור ובאחיו עוז, שהיה צעיר ממנו בשנתיים. היא עזרה לליפז, בישלה, כיבסה וניקתה את הבית תוך כדי שהיא מגדלת את אסנת. בבית משפחת הניתאי הן זכו ליחס טוב והוגן, ואף פעם לא סבלו ממחסור או מרעב. בחלוף השנים התווסף למשפחה ילד נוסף, ארנון, ועתה ליפז הייתה הרה שוב.
כאשר המשפחה התרחבה, ההוצאות גדלו. אמציה עבד עם יאיר בשדה מגיל צעיר, וגם עוז הצטרף אליהם בשלב מסוים. השכר שקיבל אביהם תמורת עבודתם, בין אם במעות כסף או בין אם בשקי קמח או קטניות, הספיק כדי להאכיל את שמונת הפיות שבבית ואת חיות המשק שגידלו, הספיק לדאוג למלבושיהם ולתשלום דמי החכירה על ביתם הצנוע לגובים של אילון. אך הממון לא היה מצוי בידם במקרה של הוצאות לא צפויות, כמו כאשר גג ביתם ניזוק בסערת החורף האחרון או כשהעז החולבת שלהם מתה יום אחד, והם היו צריכים לרכוש עז אחרת. הם לא היו עניים ולא חיו בחובות, אך גם לא חיו ברווחה ולא העזו להפסיק לעבוד ולו ליום אחד, למעט בימי חוֹלי. רק בשבת פסקו ממלאכתם, ומדי יום ראשון עם הזריחה היו מקיצים לשבוע עבודה חדש. כיוון שמצבם היה דחוק, אסנת ואימה נרתמו לעזור למשפחה בעבודה מחוץ לבית. אסנת עבדה בשדה כמחלקת מים, ואילו אימה עבדה בבקרים בטוויית חוטי צמר וכאורגת בדים בבית הטווייה של אילון. כששבה מעבודתה, הייתה עוזרת לליפז עם מטלות הבית, ושלא בימי קציר או חריש, הייתה זו אסנת שסייעה במקומה בבקרים לליפז במלאכות הביתיות. היא ירשה את החריצות מאימה, ומעולם לא התלוננה על העבודה הקשה בבית או בשדה. להפך, היא אהבה להרגיש שהיא מביאה תועלת לסובבים אותה וידעה שעמלן הוא שמגן עליהן מלפשוט יד לנדבות.
“תודה.” אמציה ניגב את פיו בגב ידו והושיט לה את החמת.
הוא רכן שוב אל השיבולים, לפת באגרופו קמה והניף את המגל שלו באוויר. הלהב ניתק את השיבולים מהקרקע. עוז אסף ואיגד אותן לאלומות עם חוט קש שהכין מבעוד מועד. הוא העמיד את האלומה שהכין על האדמה, כשהשיבולים מופנות כלפי השמיים. ערמות נוספות של אלומות נראו מאחוריהן בחלקות שנקצרו. הן יישארו בחום השמש למשך שבועות ארוכים כדי לייבש את גרגירי החיטה ולהכינם לקראת הדיש בסוף הקיץ.
אסנת עדיין עמדה ליד אמציה ועוז, כשעדר קטן של עיזים הגיח בעמק שבין הגבעות ונכנס אל תוך חלקת השדה. השניים הפסיקו את מלאכתם והביטו בשעשוע בקוצרים ובמשגיחים, שרצו אליהן וניסו לגרשן בנפנוף ידיים ובצעקות רמות. העיזים ליחכו את השיבולים ולא התייחסו לגברים הכועסים, רגליהן רמסו את החיטים הבשלות.
עיזים של רועים מהסביבה היו פולשות לעיתים לאחו ולשדות של אילון בחיפוש אחר מקום מרעה ומקורות מים. הדבר היה מקור לסכסוך בינם לבין אנשיו.
אמציה הצטרף לעזור בסילוק העיזים. הם הצליחו לנתב את העדר הקטן אל שולי השדה, אולם לפתע הגיעו רועים עם קבוצה נוספת של עיזים וגדיים פועים. המשגיחים הזועמים צעקו עליהם. רועי הצאן גידפו אותם, אך לא נותרו שם להתעמת עימם. הם דרבנו את העיזים שלהם להתקדם אל עבר צלע אחת הגבעות והרחיקו אותן מהשדה.
קול העיזים דעך לאיטו, והקוצרים שבו אל עבודתם. אסנת הבחינה באמציה בשולי השדה. הוא החזיק בחיקו גדי קטן, שנשכח מאחור. הוא השתופף אל האדמה כדי להרים שיבולים רמוסות והגיש אותן אל פיו.
שלושה גברים חסונים צעדו בדרכם אל כיוון השדות על דרך עפר מתפתלת במורד הגבעה, שעל פסגתה ניצב בית אבן גדול מוקף בחומה. פגיונות וקרדומים, הערוכים להישלף בעת הצורך, הציצו על חגור מותניהם. אחד מהם אף החזיק בחנית. הבית על שתי קומותיו ואגפיו השונים היה ביתו של אילון, והשלושה היו חלק מהשומרים האמונים על ביטחון בני משפחתו ועל נכסיו ונחלתו. בנוסף, הם שמרו על השדות מפני הפלישתים שאהבו לפשוט על שטחי ישראל כדי לשסות ולבזוז את הגרנות ולחולל נזק לנחלות ולרכוש.
אסנת זיהתה את הבכיר מבין השלושה. עירא העפני, ראש השומרים של אילון ואביו של יואל, הנער שנהג להתנכל לה ולהתעמת עם אמציה כשהיה בסביבה להגן עליה. עירא היה חסון וחזק כיאה לתפקיד שמילא. הוא סקר את השדות הרמוסים במבט מצמית. הקוצרים הרכינו את ראשם, נמנעו מיצירת קשר עין עימו והמשיכו בעבודתם. פניו המזוקנות היו בעלות מבע רע מזג, כשעיניו נעצרו על אמציה שהיה שקוע באותה העת בהאכלת הגדי.
אסנת צפתה בחשש בעירא כשהוא פסע לעברו, סנדליו מחצו את האדמה המכוסה בשיבולים ובגבעולים יבשים. אמציה הרים את ראשו, כשצל רחב הוטל על דמותו.
“מה הגדי הזה עושה אצלך?” שאל אותו עירא בתקיפות. “האכלת אותו בחיטים שלנו? אתה רוצה לגרום לאדון שלנו הפסד?”
“מצאתי אותו כאן,” הסביר אמציה ברוגע. “נתתי לו גרגירים שהיו זרוקים על האדמה.”
“אדוננו עוד ישמע על מעשיך.” הוא סימן בסנטרו אל עבר אחד המשגיחים, והלה הצטרף אליהם.
“אני מצטער. אחזיר אותו אל הרועים, הוא לא גרם נזק…” אמציה ניסה לדבר על ליבו של עירא.
“לך אל אביהו, המזכיר בבית, ובקש שיום זה ינוכה משכרו בשל התנהגותו,” פקד עירא על המשגיח.
עיניה של אסנת נפקחו בתדהמה. הם לא יכולים להרשות לעצמם לאבד את השכר של אמציה, גם אם זה עבור יום עבודה אחד. יאיר, שעבד בהמשך החלקה, שמע את חילופי הדברים. הוא קרב אליה ונעצר לצידה.
“בבקשה, אדוני,” הפציר אמציה בעירא. “אל תפגע בשכר המגיע לי. אעבוד יותר קשה ובזריזות.”
“עבוד תעבוד היום, אך את שכרך לא תקבל. ואת הגדי הזה אשלח אל המטבח, פיצוי על הנזק שחולל העדר.”
המשגיח התקרב אל אמציה, והאחרון נע לאחור והגן על הגדי מפניו.
“אתה צריך לשבת בבית הטווייה עם הנשים,” לגלג עירא. “מגן עליו כמו היית אימו העיזה.”
השומרים שתחת פיקודו גיחכו.
“הגדי הזה אינו שלך לעשות בו כרצונך,” השיב אמציה.
חיוכיהם נמחקו, וגם פני המשגיח האדימו מזעם. הוא הניח את ידו על השוט שהיה תלוי על חגורו. עיניה המבוהלות של אסנת עלו אל פני יאיר.
“אני מזהיר אותך, ילד עלוב.” עירא עצר בהינף יד את המשגיח שרצה להכות את אמציה על חוצפתו. “לא רק שהנזק שהגדי הזה עשה ירד מהשכר שלך אלא שעזות המצח שלך תגרום לסילוקך מהשדות. בסופו של דבר, אתה ובני משפחתך תצטרפו לכל אותם אביונים שמגיעים לכאן ללקט שיבולים עם השקיעה.”
האיום של עירא היה מרתיע וגרם לאמציה להשתתק על אף רוחו הנסערת. יאיר עזב את אסנת ונעמד ליד בנו. הוא נגע בכתפו כדי להשקיט את רוחו.
“אנא, אדוני, לא היו לבני כוונות רעות. הוא רק מנע מהגדי להיכנס שוב לשדה.”
מבטו הזעפני של עירא סקר את יאיר בזלזול. “וגם האכיל את הגדי בחיטה של אדונך. העמד אותו במקומו, אחרת הוא לא ימשיך לעבוד כאן.”
עירא סימן במבט אל אחד המשגיחים לקחת את הגדי מאמציה, והלה ציית לו ותלש אותו מזרועותיו. אמציה חשק את שיניו, אך לא התנגד.
“תוודא שהנער הזה נשאר לעבוד כאן גם אחרי שכולם ילכו לבתיהם,” ציווה עירא את המשגיח. “שיראה את האביונים ויבין מה יעלה בגורלו אם יעז לסרב לי שוב.”
“אעשה זאת, אדוני.” המשגיח העביר את הגדי לאחד מאנשיו. “קח אותו למטבח שבבית אדוננו.” וזה עזב עימו.
עירא העיף מבט אחרון באמציה ופנה עם שני השומרים אל עבר חלקות השדה המרוחקות שבעמק.
“שובו לעבודתכם,” הורה להם המשגיח.
אמציה ויאיר שבו אל החלקה, שם עמדו אסנת ועוז שהיו עדים לכל המתרחש.
“אני מצטער, אבא.”
“אמציה, אסור לנו להסתכסך עם עירא. הוא יכול ברצונו לגרש אותנו מעפרה או להקשות על חיינו אם נישאר כאן. אנו נאבד את פרנסתנו ואת קורת הגג שלנו.” הוא הניח את ידו על כתפו של אמציה. “אתה בני הבכור, ואני יודע עד כמה אתה נבון וחרוץ, אבל לפעמים אתה מתנהג בלי להפעיל את שיקול דעתך. אתה קצר רוח. לא היית צריך להתנגד לעירא. הבטח לי שלא תסתבך עוד איתו, ויהי מה.”
אמציה רצה לומר דבר אחר לפי מבע פניו הנסער, אבל לא פצה את פיו. הוא רק הנהן כמסכים. אביו טפח על שכמו ורכן אל השיבולים עם המגל שלו. אסנת חיפשה את מבטו של אמציה בעיניה כדי להראות לו את האהדה שחשה כלפיו, אולם המשגיח בחן את מעשיו, לכן אמציה החל בקציר, ואף היא בעבודתה. היא לא חיפשה צרות לעצמה.