סודות באחוזת השושנים

טעימה מהספר

פתח דבר
הזמן: סתיו, עבר
המקום: אזור נס ציונה

המנוסה הייתה הכרחית. היא ידעה שאסור לה לעצור − לא אם היא רוצה לחיות. שרירי רגליה התחננו להפסקה. רק לרגע אחד. רק כדי לאגור מעט כוחות.

האישה הצעירה אחזה בגזע עץ שנִקרה בדרכה, בתקווה להסתתר מאחורי ענפיו המסועפים. היא בלעה את רוקה במהירות. לבה השתולל בין צלעותיה. נשימותיה הכבדות היו הצליל היחיד שנשמע מבעד לדממה ששררה בין עצי הפרדס החשוך.

עיניה סקרו את המרחבים האינסופיים של הפרדס האפל, בעודה מנסה להסדיר את נשימתה. מימינה ומשמאלה הכול נראה אותו הדבר. כנראה הלכה לאיבוד למרות שהכירה את השטח היטב.

הערב היא אחרה. לרוב הייתה דייקנית, אך הפעם התעכבה. כשיצאה מדירתה גילתה שקר יותר משחשבה בתחילה. לכן שבה על עקבותיה והצטיידה ברדיד צמר. כעבור שעה קלה − לבושה בשמלה אדומה וצמודה ונעולה בנעלי עקב − הגיעה אל בית האריזה הנטוש. עיניה הציצו בשעון היד שלה. היא הניחה שהחליט לעזוב כשלא הגיעה, אך ליתר ביטחון המתינה עוד כמה דקות.

היא הציתה סיגריה ושאפה כמה שאיפות קצרות ועצבניות. קול פסיעות נשמע מאחוריה. היא השליכה את הסיגריה על הרצפה, דרכה עליה וסבה בחיוך לאחור. הוא לא אהב כשעישנה, אבל ההמתנה הארוכה בקור ובחושך מרטו את עצביה.

הדמות שהגיחה אליה מבין הצללים לא הייתה האיש שלו ציפתה. לאורו הקלוש של הירח זיהתה את פניו. חיוכה נמחק באחת ואצבעותיה תרו אחר צרור המפתחות שלה, כדי שישמש לה כנשק בעת הצורך.

הוא כינה אותה "בוגדת". אחר התקדם לעברה במבט רצחני שהבהיר לה שהגיע במטרה אחת − לחסל אותה.

כשזינקה ממקומה, נפל תיקה הקטן על האדמה. רגליה נשאו אותה הרחק מבית האריזה אל עבר הפרדס הנטוש, בתקווה שדמותה תיבלע בחסות החשיכה. היא רצה מהר, כאילו השטן עצמו דלק בעקבותיה.

היא שמעה את צעדיו רומסים את העשב ואת ענפי העצים הזקנים. הוא היה קרוב.

כעת נראה שסוף סוף הצליחה לחמוק מפניו. היא לא הבחינה בדמותו בין העצים. הייתכן שהחליט לוותר ועזב את המקום, או שמא הוא מסתתר וממתין שתחשוב כי הסכנה חלפה ותצא ממקום מחבואה?

לאן עכשיו? היא ניסתה להבין היכן הפרדס מסתיים והיכן נמצא הכביש המוביל לעיר. מבטה שוטט כה וכה, סוקר את המרחבים העצומים. באפלה הכול נראה אותו הדבר. היא לקחה נשימה עמוקה ונטשה את המקום.

היא פסעה במהירות, עיוורת למחצה בעלטה ונתונה לחסדי הלבנה. כשמעדה על האדמה הקשה נשבר עקב נעלה. היא התרוממה באטיות והחרישה את קולות כאבה. ברכיה דיממו. היא חשקה את שיניה והמשיכה בצליעה אל עבר מה שנראה כמו בית מידות מפואר.

המבנה שכן מבודד על גבעה − לא היה אור בחלונות, שנאטמו כמו הדלתות בקרשים עבים. משיטוטיה במקום עם מאהבה, זכרה כי כביש הגישה של הבית מוביל אל הכביש הראשי. אם היא תגיע לשם תוכל לעצור רכב חולף ולהינצל. היא הגבירה את צעדיה והתפללה שמלאך המוות איבד את דרכו בין עצי התפוז.

הרדיד הצחור שלה בהק כמו אלומת אור בן העצים. הוא ראה שהיא פונה אל עבר האחוזה הנטושה, הליכתה אטית מתמיד. צעדיו היו חרישיים. הוא יתפוס אותה בלא קושי. כוחה תש והוא היה בכושר מעולה. ממקום מחבואו בין עצי הפרדס סקר את המבנה הדומם. דמותה נעלמה מעיניו. האם איבד אותה ביהירותו הרבה?

האישה הצעירה נשענה בכבדות על חומת המבנה וניסתה להבין היכן היא נמצאת. סורגי הברזל בגבה היו קרירים. ענפי הקיסוסית וקנוקנותיה הסתלסלו עליהם. קוציה דקרו את אצבעותיה. העלטה הסמיכה הקשתה עליה לראות היכן השביל הסלול שהוביל אל האחוזה. לבסוף הבחינה בשער ברזל גבוה. כביש צר עבר דרכו מהבית אל הדרך הראשית.

לראשונה חשה הקלה. כל שעליה לעשות כעת הוא ללכת בכיוון הנגדי אל האחוזה. כך תגיע אל הכביש, בתקווה שבשעה זו של הלילה יעבור שם מישהו שיאסוף אותה משם.

קול ענף שהתפצח במטע מאחורי גבה גרם לה לפעור את עיניה בבהלה. היא סבה לאחור בחדות ובחנה את הפרדס שגבל בשיפולי הגבעה. חושך. לא נראה זכר לגבר שרדף אחריה. האם דמיונה ופחדיה משחקים במוחה?

שוב נשמע רחש מבין הענפים הדוממים. הכביש היה ההזדמנות היחידה שלה להימלט מרודפה, אולם הייתה לה הרגשה שכבר מאוחר מדי בשבילה. היא זרקה מבט מבוהל בבית שהיתמר מעבר לחומה. הוא התנשא לגובה של שתי קומות ויכול היה לשמש כמקום מסתור עבורה. רגלה כאבה מאוד בשל הנפילה, דבר שהאט את קצב התקדמותה. היא לא תצליח להגיע אל הכביש הראשי, חשבה והחליטה לנסות את מזלה בבית.

היא הכריחה את עצמה להתעלם מהכאב שפשט ברגלה והצליחה להגיע אל השער העצום. נואשת לחצה על הידית הכבדה. מחסום הברזל נותר נטוע במקומו. בבקשה − תחינתה הייתה אילמת. בבקשה היפתח. היא טלטלה את השער. שאון גדול של שרשראות ברזל חלודות הפר את דממת הלילה. לראשונה הבחינה בהן, מפותלות סביב סורגי הברזל כזוג נחשים.

זאת הייתה טעות. רעש שרשראות הברזל סימן לו את מיקומה המדויק. היא לא תתחמק ממנו. הלילה היא תקבל את המגיע לה. ידו התהדקה על חבל עבה שהביא עמו. הוא לא חש כל עייפות מן המרדף של השעה האחרונה וידע כי עליו לסיים את המלאכה. לא הייתה לה זכות קיום. הלילה היא צריכה למות.

אף שלא היה כה קר חלף רעד בעצמותיה. היא הידקה את הרדיד לגופה ולראשונה הערב מילאו את עיניה דמעות של ייאוש. היא לא רצתה למות. לא ככה. מבעד לדמעות המצעפות, חיפשה אחר דמותו בין עצי הפרדס.

"בבקשה…" קראה אל עבר החושך, "בוא נדבר. אני מוכנה לעשות הכול…"

עצי הפרי דממו.

"בבקשה…" הדמעות נשרו על לחייה.

היא הביטה אנה ואנה, שוקלת נתיב בריחה חדש.

השקט נמשך כמו נצח-נצחים.

היא שמעה רק את הלמות לבה הדוהר.

מזווית עיניה הבחינה באורות של יישוב רחוק והחליטה ללכת לכיוונו.

רחש קל נשמע ממש מאחוריה. אחוזת אימה מהצפוי לה הצליחה בקושי לבלוע את הרוק שבפיה.

חבל נכרך מסביב לגרונה.

מתוך אינסטינקט נשלחו ידיה להתיר את טבעת החנק. במאבק על אוויר לנשימה בעטו רגליה לאחור. עקב נעלה רמס את אחת מנעליו. הוא השמיע קול זועם ומעד לאחור, מושך אותה איתו אל האדמה הקשה. החבל השתחרר. היא קמה על רגליה, שואפת כמה שיותר חמצן לריאותיה. הוא שלח יד לתפוס אותה. הרדיד שלה נותר אצלו.

רקותיה הלמו בכאב. היא דידתה אל החושך, מנצלת את רגעי החסד שקיבלה מאלת הגורל. הצעדים הנחושים מאחוריה התקרבו אליה. היא ניסתה להאיץ את הקצב, אבל נכשלה. הוא תפס בזרועה והיא היכתה בפניו − טבעת משוננת שהייתה ענודה על אצבעה הותירה שריטה עמוקה מעל עינו הימנית.

זה לא עצר אותו, להפך − המעשה שלה רק הכעיס אותו. הוא חבט בה והיא התקפלה על ברכיה, נאנקת בכאב. הוא ניצל זאת כדי לכרוך שוב את החבל סביב צווארה. בשארית כוחותיה ניסתה להתיר את החבל, אבל הוא התהדק על גרונה, שורט את עורה, מונע מהאוויר להיכנס פנימה. היא פרכסה.

הדבר האחרון שראתה היו אורות העיר המרוחקת, הדבר האחרון ששמעה היה קול חרחוריה.

"זה בשביל כל השקרים והבגידה שלך," לחש באוזניה שכבר לא שמעו דבר. "מהיום כבר לא תגרמי נזק לאף אחד…"

היא התמוטטה מטה וכובד משקלה משך אותו אחריה. אחר שִחרר את החבל סביב צווארה ורכן אליה, מצמיד את אוזנו אל פיה − אין נשימה. עיניה הביטו בו, ריקות ומתות. זרועותיה שנאבקו בו כמה רגעים קודם היו מוטלות לצדי גופה חסר החיים. הוא הריח את ניחוח הבושם הזול שלה ונמלא גועל. אחר שפשף את רקתו המדממת. הוא קם על רגליו והביט בה. לא היו בו רחמים. היא קיבלה את מה שהגיע לה. הוא רק מילא את תפקידו. הוא השליך את החבל אל עבר העשבים שצמחו פרא בין ערוגות העצים והרים אותה בין זרועותיו.

אחר פנה בשלווה אל הבית הדומם.