כאשר ערכתי תחקיר על המאה ה- 19 ועל המצב הפוליטי, חברתי ואורחות החיים באנגליה הויקטוריאנית, עבור הספר "אי התפוחים", בין השאר למדתי כל מה שאפשר על תחום ההליכות והנימוסים שהיו מקובלים באותה התקופה בממלכה הבריטית.
במעמד הגבוה הייתה חשיבות גדולה לנושא, מוניטין של אנשים יכול היה לרדת לטמיון או ההיפך, קרנם יכול היה לעלות, על פי התנהגותם. גם בני המעמדות הנמוכים שבאו במגע עם החברה הגבוהה כגון המשרתים סיגלו לעצמם נימוסים, אחרת היו מאבדים את משרתם נזרקים בחזרה אל הרחוב. אפשר לראות את זה היטב בסדרה "אחוזת דאונטאון".
הייתה תרבות שלמה סביב הנושא. ההתעסקות בהליכות ונימוסים החלה בגיל צעיר, האומנת שגידלה את הילדים חינכה אותם כיצד לנהוג ולעיתים ליוותה אותם עד שהגיעו לגיל נערות/לפירקם, ואם הלכו ללמוד בפנימיות לבני טובים, התפקיד החינוכי והמשמעתי עבר למורים.
ניתן למצוא ספרי הדרכה שיצאו לאור באותה התקופה ולימדו את כל הדרוש לעלמה צעירה להפוך לליידי מחונכת ולכל נער להפוך לג'נטלמן מעורר הערצה וכבוד: כיצד להתנהג בזמן שיחה במפגש חברתי, ביציאה לאופרה או בתיאטרון? כיצד קדים לפני בן אצולה, מי עוזב לפני מי את החדר, על מי מכריזים קודם עם הכניסה לחדר? האם מותר לפנות בשם פרטי לזרים, האם בכלל מותר לפנות לזרים אם לא ערכו היכרות ביניכם? ועוד כהנה וכהנה נושאים.
ומה לגבי נימוסי שולחן? הו, זאת הייתה בכלל תורה שלמה.
למטה ברשומה, תוכלו למצוא סרטונים על הנושא.
מכוון שהספר שלי "אי התפוחים" מתרחש בלונדון הויקטוריאנית ולרוב בבית משפחת אליוט מהמעמד העליון, והגיבורה של הספר היא מהמעמד הנמוך ועוברת תהליך מלכלוכית לסינדרלה, הייתי חייבת ללמוד את הנושא לעומקו. הידע והחינוך הטוב שהיה לי מבית הוריי, לא הספיק למה שעלמה צעירה בשנת 1884 צריכה לדעת כשהיא מתיישבת לשולחן הסעודות או בעת בילוי באולם הנשפים או בתה של מנחה של נשות החברה הגבוהה.
כדי להתמקצע בכל הקשור להליכות ונימוסים באנגליה הויקטוריאנית (ולא רק נימוסי שולחן) קראתי המון, מסתבר שיש סריקות של אותם מדריכים כתובים, או לפחות קטעים שצוטטו ברשת. בנוסף חיפשתי ביוטיוב סרטונים המדברים על הנושא. ומצאתי שפע. הצלבתי מידע מתוכניות תיעודיות שונות ושל החומרים הכתובים, כדי לא ללמוד טעויות חס וחלילה ולכתוב שטויות. במהלך שכתוב הספר, שכן הוא ספר מגירה, ידעתי לשתול את המידע שלמדתי במקומות הנכונים. אל דאגה, במקומות שבהם פירטתי יתר על המידה העורכת היקרה והאלופה שלי, נועה טל, הורידה את גיליוטינת העריכה, אחרת היה יוצא מדריך נוסף להליכות ונימוסים ולא ספר פרוזה.
נחזור אל נימוסי השולחן, בשונה מהיום שהכל פחות רישמי בסעודה בבית או בזמן אירוח (למעט באירוח שגרירים ושועי עולם) בעבר הכל היה טקסי ונוהג לפי כללים רישמיים. אני מדברת כמובן על המעמד הגבוה והבורגני בעולם המערבי (לא בקיאה בנימוסי שולחן ומנהגים בשאר), לצערי מעמד הפועלים לא יכול היה להרשות לעצמו להחזיק בבית סט כוסות לכל סוג משקה או סט סכינים שונה לכל מנה ולכן לא התעסק בזאת, למעט אלו שעבדו אצל העשירון העליון והבורגנים. על הריבוד החברתי הנוקשה דיברתי בהרחבה בפוסטים קודמים כאן באתר. מוזמנים לקרוא.
גיבורת הספר שלי, מג אלישיביץ, הייתה צריכה להתמודד עם סעודה מרובת מנות כשאינה בקיאה בפרטים, כאשר סביבה בני משפחה ואורחיהם מתנהגים לפי הכללים המוסכמים וללא דופי. חוסר הידע שלה גרם לה להיראות נחותה בעיני הסובבים ולהתנשאות מצידם. מג הגיעה ממעמד הפועלים ומבית עני, מעולם לא סעדה בארוחה מפוארת. היא לא תיארה לעצמה שלכל אחד מכלי הסכו"ם יש תפקיד שונה בכל מנה. שלכל גביע יש שימוש אחר למשקאות שהוגשו או מה עליה לעשות עם המפית לאחר השימוש בה, והיכן להניח את הסכו"ם שעימו סיימה לגמוע את המרק, ומהי הדרך הנכונה לגמוע המרק בכלל? מה המרחק הנכון לישיבה מול השולחן, כדי שהאוכל לא יטייל במסלול ארוך עד לפה שלה ויצנח בדרכו בחיקה או על השולחן, כפי שקרה לה מספר פעמים בספר. לו הייתה יודעת שהצלחת היא בעצם שעון שיעזור לה לדעת היכן להניח את הסכו"ם בגמר האכילה או מהיכן למלא את כף המרק, בוודאי שלא הייתה נאלצת להתמודד עם המבוכה שבחוסר הידע שלה בזמן הארוחה. כדי לדעת איך מג התמודדה עם כל ההתנשאות, מזמינה אתכם לקרוא את הספר. ניתן לרכוש אותו כאן באתר.
במהלך התחקיר למדתי המון על הליכות ונימוסים, מה שלא תארתי לעצמי הוא שכל הסרטונים האלו ישפיעו עליי כל כך, שממש נכנסתי לאווירת העבר ולדמות מתוך הספר שלי "אי התפוחים". במשך שבוע התהלכתי בביתי כמו טווס מגונדר ומפואר זנב ובני הבית שמעו ממני על כל שטות: "אל תדברו/תעשו ככה, זה לא מנומס/תרבותי."
לבעלי שזורק לי בדיחה פרטית שביום-יום מצחיקה אותי: "אל תדבר אליי ככה, אני מהיום ליידי אנגליה." ובהרמת חוטם הייתי נועצת בו מבט מזועזע, כאילו מדובר באדם הקדמון. הסתובבתי בבית באלגנטיות, בשימלה דימיונית מרובת שכבות ובמחוך דימיוני שלא איפשר לי להתכופף כאשר נפלו מידיי דברים (כיאה לאחת שרגילה שמשרתים אותה), בכתפיים זקופות וגו ישר, מביטה מלמעלה על כולם. ובלי לשים לב הפכתי להיות ליידי ויטני! (אחת הדמויות מהספר).
בסוף תפסתי את עצמי בידיים.
הלו! תנחתי, את בישראל במאה ה- 21 ולא ליידי באנגליה ולא במאה ה- 19.
ואני אומרת על זה תודה לאל. תודה שאני חיה בחיים המודרניים, כי רק אלוהים יודע איך הייתי מסתדרת בלי מכונית צמודה לכל יציאה מהבית וכמובן ללא שירותים עם מים זורמים (אגב בתקופה שהספר שלי מתרחש כבר נכנסו האסלות והאמבטיות לשימוש בצורה מאוד דומה למה שאנו מכירים היום).
לשמחתי ולשמחת בני הבית חזרתי להיות עצמי, מנומסת אבל לא בלתי נסבלת.
והנה סרטון אחד קצר על נימוסי שולחן, של הגברת ננסי ר. מיטצ'ל, מומחית לנימוסי שולחן, המסבירה מאוד יפה כיצד להשתמש בסכו"ם ובגביעים בזמן הסעודה:
עם כל כך הרבה סכינים וכוסות לא פלא שמג הסתבכה בסעודות המשפחתיות הראשונות שלה!
ידעתם שיש הבדל בין נימוסי שולחן אירופאיים ובין האמריקאיים? – אז יש.
והנה במדריך נוסף של אכילת סלט באופן הראוי, גברת מיטצ'ל מסבירה מה ההבדלים בין נימוסי שולחן אמריקאים לאירופאיים:
אז מסתבר שאני אוכלת סלט בסגנון אירופאי (כמעט… נו, טוב, לא הופכת את המזלג ובעצם מערימה עליו את כל הסלט…). ואתם?
אגב, אלו סרטוני מיני רבים לגבי נימוסי שולחן שהכינה גברת מיטצ'ל, ויש עוד המון סרטונים וחומר כתוב בתחום זה שמתייחסים לפרטי פרטים של נימוסים והליכות בזמן אירוח, שיחה, ביקור באולם הנשפים, תיאטרון ואופרה ועוד.
ושאלה קטנה לי לכם לקראת סיום.
נניח ומנהרת הזמן הביאה אתכם לסעודה מפוארת בבית משפחה בורגנית בלונדון של המאה ה- 19. מה תעשו אם חשקה נפשכם בסלט אך הקערה מאוד רחוקה מכם, האם מותר לבקש שאחד הסועדים שיעביר אותה אליכם, האם תקומו לקחת בעצמכם את הקערה, ואולי תחכו עד שהיא במקרה תגיע אליכם או שפשוט תשבו בשקט ותוותרו על הסלט? מה תעשו במצב כזה ומה נכון לעשות?
התשובה: תקוו שמי שהמלצר הניח למולו את קערת הסלט יודע שזה תפקידו להעביר אותה למי שמימינו בסדר הישיבה, אחרת תשכחו מהסלט. אותו הדבר לגבי סלסלת הלחם. התפקיד של הסועד שמולו הונחה הקערה/סלסלה הוא להתחיל את הסבב, כך שהקערה/סלסלה תגיע לכל הסועדים היושבים מסביב לשולחן.
גילתם שהקערה הוצבה מולכם, תהיו שכנים טובים לסועדים ותעבירו הלאה. לא לשכוח, מתחילים מצד ימין.
תודה לאל שהיום אנחנו פחות רישמיים, אבל אם יזמינו אתכם יום אחד להתארח בארוחה בארמון המלוכה, אני חושבת שקיבלתם את היסודות ואם תרצו ללמוד לעומק אני ממליצה לצלול למרחבי היוטיוב ותמצאו שם הכל. ואל תשכחו את הסרטונים של איך קדים למול בן/בת אצולה, איך ומתי פונים אליו/ה (אם לא ערכו ביניכם היכרות, חבל על זמנכם) ומי יעזוב את החדר לפני מי.
ועוד לא דיברנו על קוד הלבוש ונושאי השיחה, ואם האורחים מארץ זרה או אם אתם מתארחים בחו"ל, בקיצור עולם ומלואו שהפוסט הזה קצר מלהכיל. נשאיר משהו לפעמים הבאות.
אפרד מכם בסגנון הבריטי כיאה לספר שלי: טה-טה לכולכם.
**קרדיט לסרטונים מתוך יוטיוב:
http://www.monkeysee.com/ אתר שמרכז סרטונים של טיפים ממומחים בכל מיני תחומים.