קוראים יקרים ואהובים שמחה להעניק לכם מתנה לחג, משהו שישמח אתכם, במיוחד בעת הקשה הזאת שנגרמה בשל נגיף הקורונה. תקופה בה נכנסנו כולנו לבידוד ונכפה עלינו להיות רחוקים מהמשפחה האהובה ומהחברים שלנו מזה זמן מה וגם בליל הסדר.
מקווה שהסיפור הרומנטי והמאוד כשר לפסח שכתבתי לכם יסיח לכמה דקות את דעתכם מהסגר והלבד ויגרום לכם לחייך.
אוהבת ומאחלת לכולכם בריאות איתנה ופרנסה בשפע, חג שמח והמון אהבה.
שלכם, הילה
לתשומת ליבכם הסיפור הקצר עולה ללא עריכה ומיועד להנאתכם בלבד 🙂
דירה עורפית עם מרפסת
“אני לא מאמינה שאני אחגוג את ליל הסדר רחוק מכם ולבד.” אמרתי לאימי בטלפון.
“אני יודעת דנה,” השיבה בעצב, “אבל אלו ההנחיות. עושים מה שצריך כדי שבחג הבא נהיה יחד.”
דמעות החלו לעקצץ בעיניי. עפעפתי קצרות כדי להעלים אותן. “נכון, בחג הבא. נו, קניתם הכול? אבא השיג דג קרפיון בשביל הגעפילטע פיש המסורתי שלו?”
“אנחנו מסודרים לקראת החג. ואצלך, הכנת דברים? את תהיי ממש לבד בדירה שלך.”
“כן. נסעתי לסופר וקניתי אוכל כשר לפסח ומצות.”
התיישבתי על כיסא שיזוף במרפסת המוצלת. היא השקיפה מהקומה השנייה אל גינת פרא שוממה. הגינה האחורית הייתה קטנה ומוקפת בארבעה בניינים נמוכים משנות השישים, שבאחד מהם שכרתי דירה בלי שותפים וללא מקום חנייה. כמו כולם בתל-אביב חנייה הייתה שאיפה לא ריאלית ולכן גם רכב לא היה לי. כדי להגיע אל מקום העבודה שלי ברמת-החייל הייתי לוקחת שני קווי אוטובוס שונים ומצליחה להגיע בזמן לשמחתי. אהבתי את הדירה העורפית התל-אביבית השקטה שלי וגם את הגינה האחורית שלה שהייתה שייכת לכל דיירי ארבעת הבניינים. בדרך כלל היא הייתה ריקה. אין ילדים קטנים בבניינים האלו רק סטודנטים מהאוניברסיטה או רווקים והרבה דיירים זקנים. אדון ביטון, השכן החביב מהקומה הראשונה, היה גוזם שם את הצמחייה ומשקה את ערוגות הפרחים אבל מאז שפורסמו ההנחיות שקשישים צריכים להיכנס לבידוד הוא לא יצא מהבית והצמחייה השתלטה על הגינה. הקומפלקס היה שקט בימים כתיקונם למעט מסיבות גג נדירות שערכו מספר מהדיירים הצעירים. אבל אלו היו זמנים רחוקים, התקהלויות אסורות הרי.
“את יוצאת רק עם מסכה וכפפות?” שאלה אימי.
“ברור.”
“יופי. וחוץ מאוכל יש לך כלים והגדה לפסח?”
“יש לי כלים חד-פעמיים. ואימא, אני לא מתכוונת לערוך ליל סדר עם עצמי אני לא צריכה הגדה.”
הבחנתי בתזוזה קלה בין ענפי השיחים בגינה. כבר ידעתי מי נמצא שם.
הזדקפתי במקום מושבי ובחנתי את הרחבה המרוצפת מעבר לשיחים הצפופים תוך כדי שאני מקשיבה לאימי שהסבירה כמה זה חשוב שאני לא אשכח את שורשיי ואת המסורת המשפחתית ואקרא בהגדה, גם אם זה יהיה לבד עם עצמי.
גבר צעיר ניתר בקצב קבוע עם דלגית במרכז הרחבה בגינה. בשבועיים האחרונים בעודי שוהה בבידוד מאז שחזרתי מלונדון בגלל נסיעת עסקים היה לי מנהג לצפות בו. טוב, תגלגלו עיניים אבל לא עקבתי אחריו. לא חיכיתי לו. אני לא אשמה שהוא בדיוק עושה את תרגילי הספורט שלו כשאני יוצאת לסיגריית הבוצר (בוקר-צוהריים) הקבועה שלי בסביבות אחת עשרה או שהמרפסת הקטנה שלי פונה אל הגינה. אני לא אשמה שהוא מראה יפה לעין. אני רק במרפסת שלי, מעשנת. מה אתם רוצים שאעשה במקום, שאסתכל למרפסות השכנים?
בחנתי את צדודיתו כעת. מבטו היה מרוכז קדימה אל עבר הבניין הסמוך. כתמיד הוא לא נראה מתאמץ כלל, רק מפרקי ידיו הסתובבו במקומן והוא דילג מעל החבל בקלילות. הייתה לו תספורת קצרה בגוון חום כהה וזקן קצוץ. סחתיין על המשמעת העצמית ועל סיבולת לב ריאה ראויה לשבח, חשבתי. לא משנה מה היה מזג האוויר, הגבר הזה, ככל הנראה דייר מאחד הבניינים שהקיפו את הגינה, לא ויתר על התרגול היומי שלו.
למי יש רצון בכלל לעשות ספורט בזמננו? איך שהדברים נראים ולפי קצב ההדבקה כולנו נמות בקרוב אם לא מהקורונה אז משיעמום. לא רואה את עצמי כמוהו רצה בסיבובים בגינה. אף פעם לא הייתי טיפוס ספורטיבי וגם לא הזדקקתי לזה. הגזרה שלי הייתה רזה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל חברותיי שהיו רגילות לרוץ בשדרות רוטשילד או בשבילי פארק הירקון כדי לשמור על כושר נטרפו מההגבלה שלא לעזוב את הבית מעבר למרחק של 100 מטר. איזה זמנים הזויים נכפו עלינו.
“תבטיחי לי שתקראי בהגדה.” קולה התובעני של אימי מיקד אותי בדבריה ונטשתי את גיבור-העל.
“בסדר,” נכנעתי, “אני אוריד איזו הגדה מהאינטרנט.”
“ואל תשכחי את קערת הפסח, עם כל סימני החג. חרוסת תכיני מסילאן ותרסקי אגוזים, זה יספיק. זרוע מפולקע של עוף, חזרת תכיני מ…”
“בשביל מה אני צריכה קערת פסח, אימא? אני לבד.”
“ובכל זאת, זה המנהג. מה תעשי בליל הסדר?”
“אצפה בסדרות טובות בנטפליקס.”
“הו, דנה! את יודעת שאנחנו מקפידים על כל מנהגי המסורת. עד היום לא הצקתי לך שעזבת את הדת, אבל הפעם בגלל המצב אני מבקשת שתעשי מאמץ. את יודעת שהכול מלמעלה. אלוהים שולח לנו מסר.”
“אלוהים, היקום, בהחלט חתיכת מסר.”
“אז בבקשה תעשי השתדלות. בכל שנה אירחנו אותך ואת אחייך בליל הסדר עם הנכדים, הדודים והסבים. הפעם נהיה לבד וזה קשה גם לנו אז לפחות שנדע שאת איתנו בלב, קוראת את ההגדה.”
אני מודה שבתוך תוכי דווקא שמחתי שהחג הזה לא אצטרך לענות איזו תשובה מביכה לדודה רבקה בשאלתה הנצחית כבכל אירוע משפחתי, “נו, מה עם חבר?” ושסוף סוף לא אחוש פגומה לאור העובדה שאין לי בן זוג או חתונה מתוכננת באופק.
הגבר השרירי מלמטה נעלם ודבריה של אימי עשו לי חשק לסיגריה, “אני אשתדל. ומאיפה אני אמצא עכשיו קערת פסח?”
“אולי לאחד השכנים יש.”
“השכנים שלי כולם זקנים. אסור לי להתקרב אליהם.” לקחתי את חפיסת ניירות הגלגול שקרצה אליי משרפרף שחוק שירשתי מהדייר הקודם של הדירה והכנתי לי סיגריה.
“טוב, אז תאלתרי משהו. אני סומכת עלייך. ואני מקווה שהפסקת לעשן.” אמרה בזמן שתקעתי את הסיגריה בזווית פי והִצַתִּי אותה, “דנה, אומרים שמי שמעשן לא יוכל להתמודד עם הקורונה במקרה של הידבקות. דיברו על זה בחדשות. ראית?”
“יש משהו אחר לראות מלבד החדשות עשרים וארבע שעות ביממה?” ינקתי מהסיגריה ונשפתי סילון מעלה אל האוויר.
“נו, אז את יודעת שמערכת החיסון של המעשנים והריאות שלהם קורסות מייד. זאת לא רק מחלה של זקנים.”
“אני בבידוד, ממי אדבק?”
“תשמרי על עצמך. תפסיקי לעשן ותראי איך את משיגה קערה לפסח.”
“בסדר, אשמור על עצמי ואחפש קערה לפסח.” ניתקתי את הטלפון הנייד והנחתי אותו על השרפרף.
מבטי שוטט שוב על פני הגינה ונעצר על עמודי הברזל של הנדנדה. לאחר סדרה של דילוגים וחימום נהג גיבור-העל לעשות עליות מתח. באותו הרגע הוא כרך את שרשראות הברזל של הנדנדה סביב אחד העמודים כדי שלא תפריע לו, לפת עם כפות ידיו את הקורה העליונה והחל להתרומם. סנטרו עקף את הקורה כשגופו היתמר מעלה בכוח זרועותיו. פניו היו מופנות אל השמיים הכחולים.
בחנתי את תנועותיו המרשימות ולקחתי שאיפה נוספת מהסיגריה מתפעלת מיכולתו להיתלות באוויר לזמן כה רב. אולי כבר לא הייתי צריכה להתרגש מזה, שכן לא הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי אותו שם. ידעתי שלאחר מכן הוא ירוץ בגינה מספר קילומטרים. איך הוא לא מקבל סחרחורת מזה?
הייתי כל כך מרוכזת במחשבותיי שלא שמתי לב שמבטו הכהה מצא אותי על המרפסת. מבטינו לא הצטלבו אף פעם. איכשהו תמיד ישבתי על כיסא השיזוף והסתתרתי מאחורי מעקה המרפסת המפורזל. השפלתי את מבטי במבוכה. הוא בטח חושב שאני סטוקרית שעוקבת אחריו. איפרתי את הסיגריה שלי במאפרה מלאה בבדלי סיגריות והרמתי אליו מבט שופע ביטחון. הגבר עזב את הקורה ונחת על המרצפות. הוא גחן להרים את הדלגית שלו, קיפל אותה ומבטו עלה אליי שוב. הפעם חייך. חיוך של מי שעף על עצמו. הסתובבתי ונכנסתי פנימה אל הבית. חושב את עצמו.
התקרבתי אל המקרר במטבח על דלתו היה תלוי לוח שנה במגנט. עוד כמה ימים יחול חג הפסח, כדאי שאבדוק למה אני זקוקה לארוחת החג שאחגוג לבדי ואצא לקניות לפני שהסגר הזה יתהדק.
החלטתי לעבור דרך הדירה של אדון ביטון, השכן הפנסיונר שאיתו התיידדתי מאז שעברתי לדירה. בעלת הבית שלי שלחה אותו לעזור לי עם בעיה שהתגלתה בביוב הדירה, מכיוון שהיא עצמה טיילה בחו”ל ולא רצתה לעכב את הטיפול בבעיה. אדון ביטון שמח לעזור. הוא היה איש נעים וחייכני. כאשר פתח את הסתימה סיפר לי שתמיד היה מבורך בידיו ושיש לו חוש טכני. חיבבתי אותו מייד. אדון ביטון היה כבן שבעים ואלמן מספר שנים. היו לו שלושה ילדים שגרו הרחק ממנו. לפעמים פגשתי בהם בשבתות כשהגיעו לבקר אותו עם ילדיהם הקטנים. גם הוא יחגוג את ליל הסדר לבדו.
לא ראיתי אותו מזמן, מאז שחזרתי מלונדון, למעלה משבועיים חלפו מאז. הוא היה בגיל סיכון ולא רציתי שחלילה יידבק ממני בקורונה. הבאתי לו מזכרת קטנה מהבירה הבריטית. נחכה שהקורונה הזו תתפוגג כדי שאתן לו אותה. גם מהוריי שמרתי על מרחק בטיחות ומשדה התעופה הגעתי לדירה שלי היישר לתקופת בידוד. כמנהלת רכש בחברת היי-טק בה עבדתי נחשבתי לעובדת חיונית ולכן עבדתי מהבית. העובדים הכפופים לי יצאו ברובם לחל”ת עד יעבור זעם. מדי בוקר קיימתי ישיבות עבודה עם מנהלי מחלקות נוספות ועם מנכ”ל החברה וזה העביר לי את ימי הבידוד והשאיר אותי שפויה. נראה שהזמן עמד מלכת בגלל ההסגר.
כעת סרקתי את תכולת המקרר והארונות במטבח ולקחתי את הארנק שלי, מסכת מנתחים פשוטה וכפפות חד-פעמיות.
“אדון ביטון,” נקשתי על דלת דירתו כעבור מספר דקות, “זאת דנה.” שמעתי את קול המפתח המסתובב בחור המנעול והתרחקתי אחורה כמעט עד לדלת של השכנים בדירה ממול.
אדון ביטון עמד בכניסה לדירה ועיניו אורו מעל המסכה שכיסתה את אפו ופיו כשראה אותי.
“דנה, חזרת מלונדון!”
“חזרתי. סיימתי את תקופת הבידוד שלי ורציתי לראות מה שלומך. אני יוצאת לקניות של אוכל. אתה צריך משהו? אתה מסודר לחג?”
“אה, תודה, תודה.” השיב נרגש, “אני מסודר. היו פה החבר’ה הצעירים מעמותה שמחלקת מזון לקשישים והביאו ארגז עם מצרכים לפסח, יין, מצות, שמן, עוגיות וכל מיני שימורים ואפילו עוגיות קוקוס ובוטנים. הבן שלי גם הגיע עם ספרים שיהיה לי איך להעביר את הזמן. הטלוויזיה כבר שיגעה אותי.”
“ספרים זה משהו חשוב לנפש.” חייכתי לשמע דבריו, “מה עם תרופות?”
“אני מסודר. יש מתנדב מאותה עמותה שיביא לי את התרופות הקבועות שלי, בדיוק נגמרו לי חלק מהן.”
“יופי, אני שמחה לשמוע שהכול טוב. ועכשיו אני כאן אז לא להתבייש להתקשר אליי אם אתה צריך משהו.”
“יש לי הכול והאמת היא שאני רק מתגעגע לחברה. לצאת אל הגינה, אל ההליכה היומית שלי, אל המכולת.”
הלב שלי התכווץ. הבדידות של הקשישים בתקופה הזו הייתה מכאיבה. היא קשה לצעירים שבינינו אז מה נאמר עליהם?
“את יודעת מה, אולי תביאי לי שוקולד כשר לפסח עם אגוזים. יש לי חשק לזה.”
“אין בעיה.”
התחלתי לרדת במדרגות ואז נעצרתי שנייה לפני שאדון ביטון הספיק לסגור את דלת דירתו.
“יש לך אולי קערת פסח מיותרת?” שאלתי בתקווה.
“הייתה לי ונתתי אותה, ממש אתמול. מצטער.”
שלחתי אליו חיוך קטן וירדתי במדרגות. איפה אני אמצא עכשיו קערת פסח במרחק של עד 100 מטר מהדירה שלי?
יצאתי אל הרחוב הריק. שום מכונית לא נראתה בכביש ולא נשמעו קולות מנועים צורמים של אופנועים או צפירות של נהגים עצבניים. היה שקט באופן פלאי, כמו ביום שבת. אווירה רגועה וציוצי ציפורים מצמרות העצים. בהמשך הרחוב ראיתי אישה מבוגרת שיצאה מפתח המכולת השכונתית. היא גלגלה את סל הקניות שלה על המדרכה וצעדה לאיטה אל עבר הכניסה של אחד הבניינים.
ליד המכולת היה בית מרקחת קטן, כיסיתי את פניי במסכת המנתחים ופסעתי לעברו. כדאי שאבדוק אם הם מחזיקים מסכת N90, לי היו רק את המסכות הזולות והלא כל כך יעילות מסתבר.
נכנסתי אל בית המרקחת וריח הניקיון היכה באפי דרך המסכה. המדפים היו עמוסים בתרופות ללא מרשם, תוספי מזון, אבקות לשייקים, חטיפי בריאות ומוצרי היגיינה. מעבר לדלפק בקצה המעבר בין המדפים עמד הרוקח הישאם ופניו עטויות במסכה, הוא טיפל בלקוחה.
תור קטן של אנשים היה שם. הם עמדו במרחק של קצת יותר ממטר זה מזה. ביניהם קשיש שנתמך במקל הליכה וגבר עם כיפה וציציות שהשתלשלו מחוץ למכנסי הג’ינס שלו. ניסיתי לאתר בעיניי ברחבי בית המרקחת הצפוף את מדף המסכות אבל לא מצאתי אותו. הביקוש להן היה רב וייתכן שהן אזלו. אשאל את הישאם. נעמדתי מאחורי האחרון בתור, הבחור הדתי, ובחנתי את תכולת המדפים שליד.
“את יכולה בבקשה לשמור על מרחק של שני מטר.”
הגבר הדתי הפנה אליי את פניו וסימן לי ביד מכוסה בכפפה להתרחק. כמוני גם הוא עטה על פניו מסכה. מאלו השוות, עם הפילטר.
“את ממש קרובה אליי.” הוסיף כשלא נעתי ממקומי, מופתעת מדרישתו. קצת לא נעים לגלות שאת סכנה לציבור או שאת קרובה מדי למישהו בתור.
“אה, כמובן.” פסעתי לאחור וכמעט הגעתי עד לדלת היציאה.
“תודה.” עיניו חייכו והשתהו על פניי לרגע ממושך.
הרמתי גבה בשאלה.
הלקוחה שבה טיפל הישאם סיימה ועברה לידינו. מבטינו ניתקו זה מזה. הגבר התקדם בתור ואני אחריו, מקפידה לשמור על מרחק של 2 מטר.
הקשיש קיבל את התרופות שלו ולאחר ששילם נע אל עבר היציאה.
“מה שלום אדון ביטון?” שאל הישאם את הגבר הדתי וניגש אל אחורי בית המרקחת להביא את התרופות שבמרשם.
“במצב רוח טוב למרות התקופה המוזרה הזו.” השיב הבחור ואצבעותיו טופפו על הדלפק בזמן שהמתין לשובו של הישאם. “יש מה ללמוד ממנו.”
איזה אדון ביטון? אדון ביטון השכן שלי? אולי זה המתנדב עליו סיפר לי. בחנתי את הגבר. כיפה בעלת רקע ירוק זית עם דוגמה יפה בחוטים בגוון בורדו וקרם, נחה על שערו הכהה. הוא לבש חולצת טי-שרט בצבע לבן, משרווליה הקצרים הגיח זוג זרועות חסון. מתחת למסכה בצבצה לסת מכוסה בזקן.
הוא העיף אליי מבט מאחורי כתפו ואני מיהרתי להביט במדפים שלידי.
“הינה, התרופות נגד הסכרת ונגד לחץ דם של אדון ביטון.” הישאם הכניס הכול לשקית והגבר הדתי שלף מהכיס האחורי של מכנסי הג’ינס שלו כרטיס אשראי.
הוא נתן בי מבט נוסף ואני שלפתי חטיף בריאות מהמדף והתעמקתי בקריאת האותיות הקטנות של הרכיבים התזונתיים.
“חג שמח.” הישאם בירך את הגבר וזה עזב את הדלפק.
המתנתי שיחלוף על פניי ונצמדתי אל המדפים כדי שלא ינזוף בי על שאינני שומרת על מרחק ראוי ממנו אבל הוא לא חלף. רציתי להתקדם אל הדלפק והגבר עמד שם חוסם את דרכי.
“ממליץ לך על החברה המתחרה,” אמר לי ומבטו נח על חטיף הבריאות שבידי, “המוצרים שלהם יותר בריאים ומכילים פחות סוכר.”
“תודה.” חייכתי מתחת למסכה.
הוא נד בראשו ועזב. אישה צעירה נכנסה לבית המרקחת ואני התקדמתי אל הישאם. הוא הוציא לי מסכה מהחדר האחורי ובזמן הזה חשבתי על המפגש המוזר עם הגבר הדתי.
חזרתי מהמכולת עם המצרכים לליל הסדר אך נטולת קערת פסח. עצרתי מול הדירה של אדון ביטון עם הקניות מהמכולת וחפיסת השוקולד אגוזים שביקש. המתנתי הרחק מהדלת וכשזו נפתחה גיליתי מעברה את הגבר הדתי מבית המרקחת. לטשנו מבטים האחד בשני.
“אדון ביטון נמצא?” התגברתי על הפתעה.
“הוא בדיוק בטלפון עם הבת שלו, בחדר אחר.”
“או.קיי. הוא ביקש ממני להביא לו שוקולד.” הגשתי לו את החפיסה, “תוכל להניח לו במטבח ולומר לו שהבאתי לו?”
הגבר הנהן אבל לא לקח ממני את השוקולד. חייכתי באווילות והנחתי אותה על הרצפה לידי.
“אני הולכת.” התחלתי לעלות במדרגות ומאחורי כתפי ראיתי את הגבר רוכן אל הרצפה ומרים את השוקולד.
“הדירה שלך צופה לגינה, לא?”
הקול שלו עצר אותי. הסתובבתי אליו.
“נכון.”
“זיהיתי אותך. למרות המסכה.”
משכתי בכתפיי בחוסר הבנה. “אנחנו מכירים?”
לא הכרתי דוסים, למעט בני המשפחה שלי שגרו בהרצליה ומספר עובדים בחברת ההיי-טק שבה עבדתי. לא זיהיתי אותו.
“לא ממש. אבל אני רואה אותך מדי יום כבר שבועיים. במרפסת.”
אלוהים. הלחיים שלי הסמיקו. איזה מזל שהן היו מכוסות והוא לא יכול לראות את צבע המבוכה שהציף אותן. הוא יודע שאני צופה בו כל בוקר. זה הוא? מבטי עבר על גופו במהירות. מה קשור הדתי הזה לספורט? הם לא בקטע של “תורה ועבודה” ואיפה בדיוק נכנס לכאן הקטע של הכושר הגופני? לא הייתי מוכנה לזה. גם לא לעובדה שיש לי דעות קדומות.
“אה…” גמגמתי, “זה אתה? סליחה לא זיהיתי אותך עם הכיפה וה…” הצבעתי על הציציות.
קמטי צחוק הופיעו בזויות עיניו. הן היו ירוקות, הבחנתי כעת.
“אני יוחאי, אני גר בבניין ממול, מעבר לגינה.”
“נעים מאוד אני דנה, השכנה של אדון ביטון מקומה שנייה. אתה בעצם יודע את זה…” ירדתי מדרגה אחת לכיוונו והוא פסע צעד אחד לאחור, מתרחק ממני. זה שעשע אותי. לא חשבתי שאחזור לשמור על נגיעה.
“את יכולה להצטרף אליי לסדרת תרגילים, הגינה היא ברדיוס של 100 מטר ולא נפר את ההנחיות.” הוא הפתיע אותי בהצעה שלו, “נראה שהפעילות הזו מאוד מעניינת אותך.”
מזל, מזל שהמסכה הזו כיסתה לי את הפנים ומזל שבחדר המדרגות בדיוק נכבה האור. יוחאי דאג ללחוץ על המתג עם המרפק שלו.
“אה, אני לא בקטע, של ספורט. אני פשוט יוצאת לעשן את הסיגריה שלי בדיוק כשאתה מתחיל את סדרת התרגילים שלך.”
“היי דנה!” קרא אדון ביטון מפתח אחד החדרים. שנינו פנינו להביט בו. “אתם מכירים, את ויוחאי?”
“לא ממש. הבאתי לך את השוקולד שביקשת.” סימנתי אל עבר החפיסה שאחז יוחאי.
“זה יוחאי, המתנדב מהעמותה שסיפרתי לך עליה. איזה חמד של בחור.”
יוחאי נע במבוכה במקומו והניח את השוקולד על שידה שעמדה במסדרון בכניסה לדירה, “התרופות שלך כאן, אדון ביטון. אתה צריך עוד משהו לפני שאני הולך?”
“תודה לך.” אדון ביטון חייך אסיר תודה. “אשמח שתעבור איתי אחר כך בטלפון על התפילות במחזור של פסח.”
“בשמחה.” יוחאי יצא אל חדר המדרגות ונראה שהוא מחשב את צעדיו כדי לא להתקרב אליי מדי.
“אה, דנה, קערת הפסח שרצית, השאלתי אותה ליוחאי. הסתדרת? מצאת קערה?”
יוחאי הרים אליי את מבטו, “אני מצטער. את צריכה קערת פסח? אני חוגג כאן את הסדר לבד אבל אין לי בעיה לוותר עליה, אאלתר משהו.”
“אין צורך, תודה. אני אסתדר.”
“בטוחה?”
הנהנתי בתגובה.
יוחאי נפרד מאיתנו וירד במדרגות אל קומת הכניסה.
הייתה שעת ערב. ישבתי מול הטלוויזיה וצפיתי באיזו סדרה תקופתית של נטפליקס, הקפצתי מלא חלקים קדימה. כמה אלימות! הטלפון הנייד שלי צלצל. המספר לא היה מזוהה אבל עניתי בכל זאת. כאילו שיש לי משהו אחר לעשות.
“היי. זאת דנה?” שאל קול נעים של גבר.
“כן.”
“קיבלתי את הטלפון שלך מאדון ביטון, אני מקווה שזאת לא חוצפה. אבל אני מרגיש ממש לא נעים שבגללי נשארת בלי קערת פסח לליל הסדר.”
“יוחאי?”
“כן.”
“הכול טוב.” ניסיתי להתגבר על הפתעתי מהשיחה הלא צפויה, “אני לא ממש מקפידה על העניינים האלו. פשוט אימא שלי ביקשה שאערוך סדר פסח כהלכתו ורציתי לשמח אותה.”
“אני מבין. בכל זאת, רציתי להציע משהו.”
המתנתי להמשך דבריו בציפייה.
“ביום רביעי בערב יחול ליל הסדר, אני לא יודע מה תכננת, אולי את משתתפת בסדר העולמי הזה שמתקיים בטלוויזיה או אפילו בזום עם המשפחה שלך…”
הו, לא. חשבתי, לא יהיה שום זום עם המשפחה הדתית שלי. הם מקפידים על ההלכה.
“לא תכננתי שום דבר מיוחד לאותו הערב, האמת.”
“או.קיי. אז הייתי שמח לחלוק איתך את קערת הפסח של אדון ביטון.”
הקשבתי לדבריו בחשדנות. שלא יחשוב שבגלל שאני חילונית אני אקפוץ אליו לדירה, למיטה או מה שלא עובר לו בראש. איזה מעצבן זה. רואה רווקה חילונית ומגניבה וחושב שהוא ינצל אותי. גם כן דתי. איף.
“אתה בדרך כלל מזמין אנשים זרים לדירה שלך?”
“אני ממש לא נוהג להזמין אליי אנשים זרים,” היה לו צחוק נעים, “אבל אחרי שבועיים שאנחנו חולקים גינה משותפת ולאחר המפגשים הקצרים שלנו ובגלל הנסיבות המוזרות של ליל הסדר הנוכחי, אני מרגיש מאוד טבעי להזמין אותך. גם אני חוגג את הסדר הזה לבד ואני מבואס מזה רצח.”
הרמתי גבה לגלגנית, “אבל אסור להיפגש.”
“אני יודע ולכן רציתי להציע שניפגש במרחב פתוח, בגינה. אני אביא את קערת הפסח ועליה את סימני החג. את תישארי במרפסת שלך, תארחי לי חברה. אקריא את ההגדה, אני מניח שתשמעי אותי. ארגיש פחות מבואס ופחות בודד. מה דעתך?”
מה דעתי? דעתי שזה מקסים. כזה קהילתי כזה. אז הוא לא זמם עליי או על גופי. מנחם לדעת.
“אפשר להזמין את אדון ביטון.” הצעתי נלהבת, “המרפסת שלו משקיפה גם היא אל הגינה. ואולי עוד שכנים מהבניינים מסביב. שכולם ישבו במרפסות בליל הסדר. יש לנו קבוצת ווטסאפ של הבניין, אשלח להם הודעה.”
“רעיון מצוין.”
“אני בעד.”
“אני שמח לשמוע.”
“אז למה נתקעת כאן בדירה לבד? למה לא נסעת להורים שלך?” מצאתי את עצמי מתעניינת בגיבור-העל.
“ההורים שלי גרים בחיפה ואני עובד כאן בתל-אביב.”
“גם אני נשארתי כאן מאותה הסיבה, אבל אני עובדת מהבית. גם אתה עובד חיוני?”
“כן. אני רופא מתמחה באיכילוב.”
אה, ממש גיבור-על. “אתם עוברים תקופה מטורפת.”
“כמו כולם… את מסודרת לליל הסדר? יש לך את כל מה שצריך? הצטיידתי במלאי של חסות שלא מבייש חקלאי ותיק.”
צחקתי, “יש לי הכול. ולך יש ביצים?” מזל, מזל שהוא לא מולי. איזה מפגרת אני. “אני מתכוונת שהן אזלו ברשתות וצריך לשים אחת בקערת הפסח, אז יש לך אחת?” אוי, מטומטמת. איזו בחירת מילים. מה יש לי?
הוא צחק ואמר בשקט, “יש לי ביצה, אפילו שתיים.”
הנחתי את מצחי על הקיר ועצמתי את עיניי במבוכה.
“אז סגרנו דנה,” קולו פעפע בדממה המביכה, “ליל סדר בגינה ובמרפסת?”
“כן.” הזדרזתי להשיב ונעמדתי מול חלונות המרפסת. “סגרנו. אודיע בווטסאפ של הבניין.”
“אחלה דנה.”
לא רציתי לסיים את השיחה. היה נעים לדבר איתו. דתי או לא, הוא היה חמוד. לא יודעת מה היו הכוונות שלו כלפיי אם ובכלל, אולי באמת סתם לצאת מהבדידות בליל הסדר ואחרי הכול אני חילונית, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי מחפשת את הדירה שלו בבניין ממול. מעבר לגינה החשוכה כל החלונות בבניין שלו היו מוארים. הבחנתי בגבר שעמד במרפסת חשוכה נשען על מעקה ברזל, ידו האחת הצמידה טלפון אל אוזנו.
“אתה גר בקומה שלישית?”
“כן.” הוא הזדקף ומבטו פנה היישר אל החלון בו עמדתי, “צאי אל המרפסת.”
הוא ידע שאני מחפשת אותו. חשתי את הלב שלי מנתר בתוכי. פתחתי את חלון המרפסת ויצאתי החוצה. הרמתי יד לנופף לשלום.
“את יודעת, אני חושב שאת צודקת.”
“בנוגע למה?”
“בנוגע לעניין הזה שלהזמין זרים לליל הסדר. כדאי שנכיר קודם.”
“אה באמת?” חייכתי אל דמותו הרחוקה, “כל העניין הזה של ‘כל דכפין’ זה לא משהו שעושים עם זרים?”
“את מבינה הרבה בדת יחסית לחילונית. קערת פסח וכזה…”
“אני מבית דתי.”
“אה… יפה.”
“אל תבנה על זה. אני דתל”שית…”
“לבנות על זה?” הוא נע אל הקצה של המרפסת, ממש במקביל אליי בקו אווירי.
מזל, מזל שהוא רחוק ממני ולא יכול לראות את הלחיים הסמוקות שלי. מי אמר שהוא בכלל מעוניין בי?
“התכוונתי שלא תחשוב שאני מבינה גדולה בהלכות ליל הסדר. כל הלילה הזה על אחריותך.”
“אני לוקח עליי את האחריות במלואה.” שמעתי את החיוך בקולו.
“אני סומכת עליך.”
“את יכולה לסמוך.”
בהינו ארוכות האחד בשני ולמרות שהיינו רחוקים זה מזה עשרות מטרים הרגשתי קרובה אליו. ויכולתי להישבע שהלב שלי פרפר בתוכי גם כשהשיחה נָדַמָּה. השתיקה הזו נעמה לי וגם המבט הארוך הזה ממרפסת למרפסת.
“אז במה אתה מתמחה?” התיישבתי על כיסא השיזוף.
הוא גם התיישב על כיסא והתרווח עליו, “קרדיולוגיה.”
“ענייני הלב.” חייכתי לעצמי.
“כן…”
אהבתם? אפשר ומומלץ לשתף כדי לשמח אנשים נוספים. חג שמח!
צילום שולחן ליל הסדר שלנו בבית, פסח 2020.
כל הזכויות שמורות להילה ארוון © אין להעתיק, לצלם או להשתמש בלא קבלת רשות מהמחברת.
מכיוון שאני אוהבת את כתיבתך ועד כה יש לי כמעט את כל שכתבת, נכנסתי לאתר בכדי לבדוק אם יש ספרים חדשים ואכן גיליתי שניים והזמנתי גם אותם. ואז…התחלתי לקרוא את הסיפור הקצר ו….התאכזבתי. מבחינתי הוא נקטע …..מקווה שיהיה לו המשך. יישר כוח בכתיבתך המרתקת!
הילה קראתי את כל הספרים שלך.
מחכה בקוצר רוח לספר/ים הבא שלך !!!
רק עכשיו הזדמן לי לקרוא את הסיפור הקצר הזה. אשמח מאוד להמשך.
הילה הסופרת האהובה עלי
כמו תמיד אוהבת את כתיבתך
כמובן שקראתי את כל ספרייך
הייתי שמחה שתמשיכי את הסיפור
ותוציאי ספר חדש
חג פסח שמח וכשר
מלא בריאות , אושר והנאות💞
איזה סיפור כייפי. אצרת פה בקפסולת זמן את הפסח הכי מוזר שהיה לנו כאן בארץ.
יוחאי כמעט הצליח לגרום לי לרצות לעשות קצת ספורט… 😉
סיפור מהנה ביותר מחייב המשך💗
מקסים מקסים ומקסים!
תודה וחג שמח!
אהבתי את הסיפור הקצר הזה,חושבת שממש מתבקש המשך!
אני אוהבת את כל ספרייך, קראתי את כולם! היום סיימתי את נשיקות שונא.
שיהיה לך ומשפחה חג שמח!
הרבה בריאות!
רוצים המשך בבקשה
השארת אותנו במתח
הילה, מתי יהיה ההמשך ? חייב להיות לזה המשך. בבקשה🤗
התחלה מבטיחה!!!! מחכה לקרוא את ההמשך ❤
להילה!
מאד אהבתי את הסיפור, חושבת שדרוש המשך!
בכלל אוהבת מאד את הספרים שלך.קראתי את כולם,עכשיו לקראת סיום הספר “נשיקות שונא”.
ביום הראשון שפרסמת את הדואט החדש “פצעי אוהב” ו”נשיקות שונא” באתר עברית רכשתי את שניהם. שניהם מקסימים !
מחכה לספרים נוספים.
חג שמח!
מקסים ביותר, נשארתי עם טעם של עוד…
הילה היקרה,
סיפור מקסים, מתבקש המשך…
תודה רבה, חג שמח ושבת שלום❤
ממש מקסים! המשך מתבקש…
מקסים, מקסים, מקסים אהבתי מאוד.
תודה הילה חג שמח לך❤🌷
מקסים !!!
כל כך כייף לקרוא את הסיפורים שלך
ובכלל עכשיו אנחנו במרתון של כל הספרים שלך
לא רק בזכות המצב …
אלא בעיקר בגלל שהם פשוט נהדרים !!!
תודה רבה
וחג שמח
הילה יקרה, אהבתי מאוד מקווה שיש המשך.. סקרנית😊
מקסים!! כרגיל נהנתי מאוד ליקרוא, סיפור של כל כך הרבה מישפחות היום! את יכולה בהחלט להמשיך מסיפור קצר לספר מקסים, תודה לך
נהניתי מאד לקרא. סקרנית לדעת מה יקרה בהמשך.
מועדים לשמחה!
וואווווווווו🥰
כתיבה מושלמת ומרגשת עם פרפרים בבטן🙏
מתאים ביותר לתקופה שלנו והמדהים הוא שאף פעם אי אפשר לדעת מה מזמן לנו בורא עולם ❤️
הילה יקרה!
חג שמח והרבה בריאות.את כהרגלך יודעת להעלות חיוך על פנינו עם הכתיבה מעוררת ההשראה שלך.סיפור קליל בהשראת התקופה הנוכחית מתאים למצב.תודה על הרמת מצב הרוח
היי הילה,
אהבתי את הסיפור מאוד.
בטוחה שהרבה יסכימו איתי, עליך להמשיך את הסיפור הקצר.
עד לספרים הבאים.
כל שבוע פרק.
בריאות וחג שמח
הילה יקרה
תודה על המתנה 🙏
נהנתי לקרוא ואשמח להמשך
חג שמח ❤
הילה היקרה
נהניתי מהסיפור הקצר
וחבל שזה נגמר
מחכה לעוד ספרים חדשים
חג שמח
הילה יקרה,
חג שמח ובריא,
נהניתי מהסיפור, נקווה להמשך, אין עלייך!